"בהתחלה היה רק חושך ללא כוכבים,"

את ההמשך כבר ידעתי בעל פה – זה היה סיפור שסיפרה לי סבתא כמעט כל ערב לפני השינה.
ידעתי אותו מילה במילה, אולם ידעתי את מקומי וכשזקנה מדברת, אני שותקת ומקשיבה.
"לילה נצחי ואינסופי היה בכל. ואז, מתוך הלילה, האמא של כולנו משכה עצמה לתוך הוויה.
האמא טוותה את עצמה לחוטים מדממה, ארגה את חוטי הדממה לאריג חושך, ותפרה ממנו גוף לילה.
סביב סביב לרחמה האמא יצרה את גופה הראשון.
ואז, כשגופה היה מושלם, מתוך רחמה החיה היא ילדה ביצת אור, וכשזאת נסדקה ונפתחה, רבבות כוכבים נולדו ממנה לכל עבר.
הם התנפצו לכל כיוון, עפו ומילאו את החלל כולו.
האמא היתה מאושרת מיצירתה, ותוך כדי שירה אוהבת, היתה עוברת מכוכב לכוכב ויולדת אליו יצירות של יופי.
עצים, הרים, ציפורים ועוד מיני יצירות של אהבה ושיר מתוק.
כאשר הייתה מסיימת למלא את הכוכב ביצירות היופי שלה, הכוכב היה כל כך מאושר עד כי החל לזרוח ולנצנץ מרוב אושר.
וכך עד היום, כל הכוכבים שאנו רואות בשמיים, הם אלה שנוצצים מאושר היצירות המופלאות של האמא בהם.
ולפעמים נוספים כוכבים – אלה הם אלה אשר האמא רק עתה הגיעה אליהם כדי ללדת בהם את לידות אהבתה".
"סבתא", החלטתי להיות מעט חצופה, ובמקום שידעתי שנסתיים הסיפור, העזתי לשאול שאלה: "מה זה רחם?"
"אההה, רחם הוא מרכז הכוח שלנו ומוקד ההוויה שלנו.
לכל אחת מאיתנו, הנשים, יש רחם כי אנחנו ממש כמו האמא – אנחנו המבורכות!"
סבתא הניחה את ידה על בטני התחתונה ובעדינות סובבה אותה תוך לחיצות קלות פנימה.
"את זוכרת את הלבנה בשמיים?"
הנהנתי.
"הלבנה היא הרחם של האמא.
גם לנו רחם בתוכנו ובדיוק לפי דרכה של הלבנה: לפעמים היא מתמלאת, לפעמים מלאה, ולעיתים מתרוקנת.
"האמא היא כל כך גדולה עד שיש לה הרבה מאוד פנים.
היא מתבוננת בנו בשקיעה דרך האור הורוד, היא מחייכת אלינו דרך הלבנה, היא נראית בהרים, בסלעים, בכל פרח קטנטן או גדול, בכל מעין ומכל עין של סוס או גמל או ינשוף או עז."
"האמא היא כל שיולד ושהרמוני בבריאה כולה. כל לידה אל העולם שלנו, וכל לידה ממנו והלאה, היא התגלמות של האמא.
כך גם כל מה שהווה את עצמו בנועם עם הדברים שלידו, הוא התגלמות של האמא גם כן.

יש דרכים שונות ומגוונות ללכת בדרכי האמא, להיות קול לדבריה וידיים לבקשותיה."

מתוך הספר "מכשפה" מאת דוב אהבה