הברבורים לקחו אותי
במועדים המקודשים של הוֹשַע-נָא, העתיקה מכל המכשפות בעולם הזה, נפתח לי פתח אל עולמה. היא באה אליי והגישה אל מולי אבן ירוקה זורחת באורות של דשא אחרי גשם עדין ומבורך. היא נתנה בתוכי מילים שהכריזו בחדות שהדרך הטובה ביותר בעבורי לדעת אותה היא בדרך שהקדמוניות שלי ידעו אותה. הקדמוניות אליהן אני מחובר בעצמות ודם. אלו שהגיעו מרוסיה.
ואז הברבורים הלבנים אספו אותי.
דרך האבן, דרך הירוק, דרך ההזיה הקדושה של כאן ועכשיו וכרגע, דרך השורשים השונים אותם הזמן שולח לכל כיוון כדי לאחוז בהרמוניה את כל האפשרויות, דרך המראה השחורה האטומה כה, היישר אל פתחה של באבא יאגה.
ובאמת, נכון יותר לומר: אל פתחן של באבא יאגה. שכן הן לא אחת - הן כמה - הן תשע פנים של האחת הנשגבת - הן יהלום בן תשע פאות של יופי - הן סוד היולד רזים בתוך רזים המקופלים זה בזה - הן בובה רוסית המסתירה בתוך בטנה הפורייה את עצמה אחרת, עמוקה יותר, מסתורית ומופרעת, נסתרת - הן האם הראשונה של כולנו.
כעת, לאחר שהייתי עמן ושבתי, זוהי זכות בעבורי לפתוח אליהן פתח גם בעבורך.
אם באמת תיעשה הבחירה להיכנס בפתח, באבא יאגה לא תשארנה אותך כפי שנכנסת.
ובמועדים הקדושים של הושע-נא יבואו הברבורים שוב,
ויפתח הפתח,
ויפקח האישון,
ותישלח היד,
ובאבא יאגה תהיינה איתך.
שוב.
דוב