הלכתי לתת אור למשפחה שאחד מבניה התאבד
הלכתי לתת אור אצל משפחה שאחד מבניה (בן 25) החליט לתת יד לגבירת הנר האחד בצורה מעשית, ולקח את עצמו אל מעבר לשער האחרון... ונולד מהעולם שלנו והלאה.
הכאב היה בכל. לפעמים גם הכעס, ההאשמה העצמית והרבה מאוד שאלות.
זו לא הייתה חוויה קלה כלל ועיקר, אולם לא על הכאב אני מבקש לדבר כאן, ולא על השכול הכבד כבד כבד ("אני מרגישה שיש לי חור במקום שבו היה לי לב" אמרה לי פתאום האם). אני רוצה לכתוב כאן על אמירה של אחת מהנשים שלא הכרתי שם, שאמרה "אנחנו לא יודעים איך מתייחסים בצד השני לאנשים שהתאבדו."
המשפט הזה צלצל לי כמו אלף צ'קלקות של משטרה ואמבולנס ומכבי אש ביחד.
איזה משפט נורא ומזעזע ומושתת על שנים רבות בהן הדתות הצעירות כל כך של העולם זה מלמדות שהתאבדות היא חטא ומעשה שאין לעשותו, ואפילו גוררות עונשים בנושא הקבורה לאלה שבחרו בכך. כמובן שמתוך החינוך הנוראי הזה ישנה בושה סביב הנושא, ישנה מבוכה נוראית סביבו, והאנשים שנותרים מאחור נכנסים למקומות של סטיגמות ולחישות מאחורי גבם, ועוד דברים מיותרים, קטנוניים ובעיקר שיקריים.
אותי לימדו שמוות מאוד מאוד מדוייקת. היא מגיעה כשהיא מגיעה ודי.
היא מגיעה לזקנים וחולים בדיוק כפי שהיא מגיעה לתינוקות ולאנשים בריאים ביותר.
היא מגיעה לכל אחד ואחת מאיתנו, ודרכיה רבות ומגוונות.
היא מגיעה דרך מחלה והיא מגיעה דרך תאונת דרכים, היא מגיעה בשינה ובתוך משחק כדורגל, היא מגיעה משפעת ויכולה להגיע מאיזה חיידק שאיש לא שמע עליו לפני כן.
מוות מגיעה לילד אותנו מתוך המציאות הזו לאחרת לפי הדיוק המוחלט שלה.
כל כך הרבה מנסים להתאבד ולא מצליחים, וכל כך הרבה רוצים לחיות ומתים לפני התוכניות שלהם.
אנשים שמעשנים שנים רבות וחיים חיים "לא בריאים" חיים לגילאים מופלגים, ואנשים שאוכלים רק נכון וחיים בתוך אורות מדיטטיביים מוצאים את עצמם מתים בגיל צעיר.
לא לנו הידע מה הם המניעים של מוות, ולפי אילו תבניות היא פועלת, ועדיין כך היא. היא באה לאסוף אותנו אליה ולילד אותנו מחוץ לחיינו הלאה, לפי הדיוק הקוסמי שבו היא נמצאת ואותו היא מקיימת.
היא מדוייקת ודרכיה יצריתות.
כך לימדו אותי וכך אני חווה אותה.
אין הבדל ביחס לנשמות שממשיכות הלאה בגלל הטכניקה בה מוות נקטה בכל מקרה של לידה החוצה מהחיים האלה.
אנחנו עוזבים את הגוף מאחורינו, משילים את כל רבדי האישיות, האגו והצלם, נותרים אור צלול של אהבה, ולפי הבחירות שלנו צוללים או לא צוללים לחיים הבאים שלנו.
אלה שעושים בעולמנו כה הרבה כדי להפחיד, שכחו את האהבה. שכחו את החמלה ושכחו כיצד באמת הכוחות הנשגבים מאיתנו פועלים - שכחו את החיבוק.
אני מציע לכולנו לנשום עמוק ולהתקדם למקום שבו אנחנו יודעים ויודעות שלעולם אנחנו מחובקים ומחובקות על ידי הכוחות הנשגבים ולעולם איננו נשפטים ונשפטות על הבחירות שלנו.
זכות הבחירה החופשית היא לעולם שלנו - ניתנה לנו עם לידתנו - עם בריאתנו - על ידי האם הקוסמית, ולנו היא לעולם מורשת ומסורת: לבחור כיצד לחיות בכל עולם, בכל זמן, ובכל גוף.
ולגבי הבחור הצעיר שהחליט לעזוב כי היה לו קשה עד שהוא כבר לא היה יכול לשאת - אני בטוח שלא רק שהוא התקבל באהבה ובחיבוק חם ואוהב בצד השני, אלא גם קיבל חיזוק על האומץ ללכת עד הסוף עם בחירתו ולבקש לעצמו אושר בדרכים אחרות.
אהבתי אותו כשהיה ילד ואני אוהב אותו גם עכשיו - ללא ספק הוא היה גבר של ממש שהצליח להתגבר על המון כדי לחפש את אושרו במקום אחר.
מאחל לו שבחיים הבאים יהיה לו קל יותר, ושגם שם הוא יהיה מוקף באנשים שיאהבו אותו לפחות כמו אלה שאהבו ואוהבים אותו כאן.
אני אוהב אותך
