מסע שאמני בסיביר - חלק 2 : רוחות האגם הזהוב
בתוך רוסיה הענקית נמצאת הטייגה – שטח ענק (שלעיתים נראה כאינסופי) של גבעות, יערות, הרים ושממה ירוקה.
בתוך הטייגה נמצא אגם בייקל – אגם מקודש עליו אחראיות 13 רוחות השומרות עליו והקורנות עוצמה מדהימה.
בתוך האגם נמצא האי אולחון – אי אנרגטי בעוצמה יוצאת דופן, המהוווה את מקום העליה לרגל של השאמנים בכל אסיה. האי הקטן משובץ מקומות עוצמה מקודשים בהם נערכים טקסים שאמניים ואליו מגיעים עולי רגל מכל אסיה ובשנים האחרונות גם מרחבי העולם כולו, כדי לטבול בכוח השאמני הקדום והפראי שעדיין פועם בו.
במאמר הקודם סיפרתי על מרכז הכוח השאמני באי – סלע השאמנקה, אולם באי ישנם מקומות נוספים בהם הרוחות הקדמוניות עדיין מלחשות ומביאות חזיונות, ואנרגיות מופלאות מתגלות לפוסעים בנתיבי השאמן של אמא אדמה:
חובוי - השן
הפינה הצפונית ביותר באי נראית כשן המזדקרת לשמים האינסופיים והכחולים שפרושים מעל נופיה עוצרי הנשימה של הטייגה הסיבירית.
האי נשבר כצוק לתוך המים הכחולים מתחת והשטח כולו מכוסה בעדויות לטקסים ולעשיה השאמנית במקום – תלוליות אבנים קטנות אשר נערמו על ידי עולים לרגל, שאמנים ונזירים בודהיסטים הבאים גם הם לפקוד מקום קדוש זה.
השטח בחציו פתוח על המצוק, ובחציו מיוער באורנים מקומיים ועוד עצי עד הירוקים בכל ימות השנה.
התישבתי ליד אחת מתלוליות האבנים, נתתי מנחה למקום ולרוחות המתגוררות בו והנחתי לעיניי להעצם ולמערכת שלי להתנדף אל המימדים הנסתרים. מייד עם המעבר לראיה שאמנית, התגלתה הצבעוניות המופלאה במקום. כל תלולית אבנים היתה מוקפת באדי צבע מופלאים. מאדום ועד ירוק וסגול, מצהוב ועד ורוד וכחול. כל תלולית קרנה צבע ייחודי ומרהיב משלה ובין התלוליות ריחפו רוחות המקום. אחת מהרוחות התקרבה אלי בדממה מוחלטת ונגעה בקודקוד ראשי. חשתי עצמי מתמלא במסרים. היה נראה שהרוח מפריחה בתוכי את רעיונותיה בדממה וללא מילים. מסרים על יצירה ועשיה, מסרים על העזה ועל ויתור הצורך להוכיח, ועוד מסרים שהסתלסלו אחד בשני כמו קנוקנות גפן גדולה.
החוויה היתה מופלאה ומלאה קסם אולם לא נמשכה זמן רב כיוון שפתאום, מישהו נגע בי וזעזע את כל הריכוז. פקחתי את עיניי והסתבר כי קבוצת מטיילים הגיעה והיא מבורכת בילדים רבים המתרוצצים לכל עבר, ואחד מהם ניתקל ברגלי ובכך הביא לסיום התקשורת הרוחנית במקום.
הבנתי כי כנראה את כל מה שהיה בעבורי במקום הזה להפעם, קיבלתי. הודיתי שוב למקום, לאדמה ולרוחות במקום ובעודי יוצר תלולית אבנים משלי בתקווה שגם היא תקרון צבע מיוחד כאד אנרגטי בעולם הנסתר, ברכתי בליבי את המקום ופסעתי משם והלאה.
האגם הזהוב
בתוך ההרים המיוערים של אולחון מסתתרות פינות חמד מופלאות לא מעטות. אחת מהן היא האגם הזהוב. ופשר שמו? בשעות אחר הצהרים המאוחרות, השמש מאיר את האגם בזווית כזו אשר המים נדמים עשויים זהב – הכל מצהיב ומנצנץ וכך גם כל העצים סביב משקפים את הזהב מהמים וכל האזור נראה כאילו יצא מתוך ספר אגדה קסום. לאגם עצמו תכונות ריפוי רבות הנובעות לו בזכות הבוץ המלא במינרלים טבעיים. תושבי המקום כמו גם סיפרי התיירות מהללים את תכונות הריפוי שלו במיוחד בבעיות מפרקים. בעבורי, הסירחון של המינרליים היה מספיק כדי להרחיק אותי מהמים לטווח ביטחון והעדפתי לשוטט מסביב לבריכת הזהב הקסומה. והנה אמא אדמה כיוונה את דרכי כך שממש "נפלתי" על מקום טקסים קדום ושאינו מופיע בשום מפה של האי. מקום שתיירים אינם פוקדים וטיילים אינם מגיעים אליו כיוון שאיננו על הדרך, אלא ניסתר וחבוי וממתין רק למי שיודע מה הוא מחפש או מי שאמא אדמה מחליטה לברך אותו בביקור, כמוני. במרכז האתר שלושה גזעים מגולפים ועליהם תלויות עצמות שונות וסרטי בדים לבנים. על האדמה סביבם עצמות נוספות, מטבעות ותמונות של אנשים שונים שכנרה באו למקום לבקש להם רפואה, עזרה או מזור מסוג כזה או אחר.
מיד כשזיהיתי כי המקום מקודש, הנחתי מנחות גם אני: מספר מטבעות, מים מקודשים ממעינות מבורכים בארך ומחו"ל שאספתי במסעותיי השונים ופיסת בד לבנה שקשרתי בברכה על אחד מענפיו של עץ הסמוך למקום.
התיישבתי על האדמה מול הפסלים הקדומים הללו, ואמרתי מילות ברכה. האנרגיה במקום היתה אדירה בעוצמתה ומהר מאוד מצאתי עצמי שכוב על האדמה פרוש ידיים ורגליים, עיני עצומות וחזיונות של סוסים דוהרים בשטח פתוח ירוק אינסופי ושאמנים מקועקים בסמלי חיות ומערבולות, מתעופפים מעליהם. החזיונות היו עוצמתיים מאוד והרגישו מאוד מוחשיים. ידעתי שיש כאן מסר בעבורי, מסר עוצמתי ומשמעותי. נפתחתי אליו והנחתי לידיעה למלא אותי. איני יודע כמה זמן היתי כך שכוב תחת לשמש בדממת היער רק ידעתי שקורה טוב.
אט אט החוויה שכחה לה והאנרגיה דעכה לה מעצמה. פקחתי עיניי, התרוממתי ובדיוק אז נשמעה קריאתו של הנהג שהביא אותי למקום לבוא לאכול. שבתי למקום בו הרכב חנה ושמחתי לגלות מדורה קטנה ועליה דגי אומול משופדים ומתבשלים להם. דגי האומול הם "הדגים הרשמיים" של הבייקל. הם נמצאים כמעט בכל ארוחה (בוקר צהריים וערב) מטוגנים, במרק, מבושלים ברוטב, מעושנים ובכל דרך אחרת שהדעת נותנת. באכסניה בה התגוררתי בעלת הבית נוהגת לעשן דגים בדרך המסורתית: ארגז מתכת מושם על מדורה גדולה הדולקת בחצר, על קרקעיתו מפזרים נסורת, מעל מונחת רשת ועליה מונחים כלאחר כבוד דגי האומול. מעליהם נסגר המכסה... ועכשיו מחכים. תוך שעתיים, שלוש, ולאחר ענני עשן ריחניים המתמרים אל על, התיבה מוסרת מהאש, הדגים מוצאים ממנה, ובתמורה ל 50 רובלים אפשר למצוא אחד מהם על הצלחת. אוכלים רק עם הידיים, וגם נוכח בקשתי למזלג התשובה נותרה בעינה – אוכלים בידיים - כך נהוג!
שרה שולון
בחלקו הדרומי של האי המבורך נמצא אתר עם שרידים ארכיאולוגיים – שרה שולון. השרידים מעידים על תרבות שהיתה במקום אלפי שנים קודם לכן, וגם ניתן להבחין במאפיינים פולחניים לא מעטים. לא הרבה נותר ממה שהיה שם, אולם מה שישנו עדיין, מספק.
כמובן שלפני הכניסה למקום נותנים מנחות על הסלעים השונים. שוב ניתן היה להבחין במטבעות שהונחו בגומחאות שונות בסלעים, סרטי בד שנקשרו על שיחים, ופה ושם גם כמה סוכריות עטופות צלופן מצאו את מקומן כמתנה לרוחות המקום.
אל המקום הזה הגעתי בחברותא עם עוד שתי נשים מהאכסניה בה שהיתי. עם הגעתנו למקום שכולם חוו אותו כקסום ובעל "אווירה מאוד מיוחדת", המצלמות נשלפו... ואף אחת אינה עובדת. למזלי היו לי סוללות נוספות בתיק והחלפתי אותן במקום, אולם לשאו. כאן, במקום המקודש הזה בו האמהות הקדמוניות עדיין שרות שירים לשמש וללבנה ומברכות את אדמה בתשורות אוכל ומבט אוהב, כאן המצלמות מתות.
ואכן המצלמות של שלושתנו סירבו לשתף פעולה לחלוטין.
אז הנחנו למצלמות, כל אחד לקח לעצמו זמן ומרחב, ופשוט איפשרנו לנוכחות המבורכת של אלה אשר צעדו על האדמה הזו הרבה לפנינו, לשתוף אותנו, ללטף אותנו ולתת לנו את המסרים המתאימים ביותר.
כשהחלטנו לעזוב את המקום ועוד תשורות ומנחות הונחו על סלעים נוספים, וכאשר היינו שוב על הרכב ופנינו ליציאה מהמקום, אחת מהנשים החליטה לבדוק את מצלמתה. והנה למרבה הפלא, המצלמה תקינה ועובדת מצויין. הוצאתי גם אני את מצלמתי שלי והיא מחייכת אלי ופועלת בתמימות של מי שלא ידעה שלפני כמה רגעים היתה מתה לחלוטין. האישה השלישית שהיתה עמנו אפילו לא טרחה לשלוף את מצלמתה אלא רק הודיעה ש"יש מקומות עם אנרגטיקה כל חזקה שמכשירים כאלה לא עובדים בהם". כולנו הנהנו ושתקנו כל הדרך אל האכסניה.
האגם מקודש ביותר בעולם השאמני.
יום אחד החלטתי שאי אפשר שאני אהיה בבייקל ולא אכנס לשחות בתוכו. היה יום שמש נעים, ארזתי בגדים להחלפה ומגבת ויצאתי לחוף.
החוף היה משובץ באנשים. משפחות עם ילדים גדשו אותו לרוב. ההמולה היתה רבה, וכך גם קריאות השמחה וההתלהבות סביבי. הצלחתי למצוא לי נקודה מעט מבודדת, הנחתי את התיק ודישדשתי עם רגלי במים. המים היו קרים מאוד אולם היה נדמה כי כעבור כמה רגעים הקור שוכח והחוויה נעימה.
שבתי אל תיקי, הוצאתי את המים המבורכים שהבאתי ושפכתי מעט אל תוך האגם בעודי מברך את המקום ברכות טובות ומודה לרוחות האגם על שהות כה מופלאה במקום. לאחר שהשבתי את הבקבוקון לתיק, נשארתי במכנסיים קצרים וצעדתי לתוך המים. המים היו קרים מאוד ובלי לחשוב פעמיים, קפצתי פנימה וזהו.
השוק היה מוחלט ומחניק נשימה.
הכפור היה חד כסכין ולא הסכים לוותר ולהתחמם אף לא מעט. גופי לא הצליח להתמודד עם הקור כלל והרגשתי את עצמי לא נושם. באיזו דרך הצלחתי להרים ראש מחוץ למים אולם עדיין לא הצלחתי לנשום כלל. אימה אמיתית מילאה אותי. לא הרגשתי את הקרקעית תחתי, לא הצלחתי לינשום וחשתי שאני קפוא ועוד רגע אטבע. בתוך כל אלה הבזיק בפני לפתע מראה: בורחאן הרוח הראשית הגדולה והעוצמתית מכל הרוחות של הבייקל התגלתה בפני והראתה לי כי היא פותחת בעבורי שער באי. בורחאן היה ענק וזוהר והיה נראה כדמות העשויה מים שהשמש נשבר עליהם לאלפי זהרורים. קולו היה נמוך ומרטיט וכל הוויתו נדמהתה מלכותית ומדהימה.
ובדיוק כמו שההבזק הופיע, כהרף עין הוא נעלם ואני שמעתי את עצמי נושם נשימה קולנית וחטופה. שבתי לאשתונותיי והצלחתי לשחות חזרה אל החוף, ובעודי רועד מקור תחת מגבת ומנסה להשיב שפיות למחשבותי למרות קולות נקישות השיניים שלי, מצאתי בתוכי שמחה על המסר ועל מה שעתיד לפגוש אותי באי המבורך.
