הוא חיבק אותי מאחורה ואני מתתי
הוא חיבק אותי מאחור ואני מתתי.
באמצע השוק של אינסנבול, עמדתי בגבי לדלת החנות ועסקתי בסגירת קופסת הפלפל השחור כשהוא חיבק אותי מאחור. לא שמעתי אותו נכנס, וכשידיו לבושות החולצה השחורה באו לקדמתי והוא היה צמוד בגבי, למרות שלא נפגשנו, ידעתי מיהו. יהיו כאלה שיכעסו עליו על שלקח לו כל כך הרבה זמן למצוא אותי - 68 שנים, אולם אני לא כעסתי. אני הייתי בהודיה מלאה. החיבוק האוהב שלו הניף סלע אדיר ושחור מעל חזי, ולראשונה מזה שנים רבות מדי לבי הפגוע, החבול, החרוך והמצולק כל כך, הצליח באמת לנשום. הוא נישק את ראשי שאפילו את שיבתי הדקה כבר לא הצליח לאחוז באמת, ומגע שפתיו החם והרך פרץ את קופסת הברזל השחורה בה נעלתי את עצמי כי ידעתי שאין בי יותר הכוח לשאת את לעיסות העולם שטרף אותי מבפנים ואני שותת דם, ופתאום איזו יד ברזל שחררה את גרוני ואת עיניי שהתייאשו מלבכות כי הדמעות לא הצליחו להקל על דבר כבר, ומים חמים זלגו מהן לראשונה מזה שנים כה רבות, ואיזו אנחה חרישית בקעה ממני. היה לו ריח עדין של אניס שהכרתי מהחלומות. פעם, כשעוד הייתי צעיר והאמנתי בחלומות, הוא היה בהם והריח מאותו התבלין בדיוק. פעם, כשעוד האמנתי בחלומות וקיוויתי שכמו בהם, הוא יבוא וימצא אותי ויקח אותי איתו אל זו שאיני יודע מיהי אולם לבי כמה אליה. פעם, כשעוד האמנתי בחלומות. נשימתי הייתה איטית ואני רק נתתי עצמי לאהבה שנבעה אליי ממנו והייתה כה שלמה. בכל 68 שנותיי לא ידעתי מה היא אהבה. ידעתי קלס והשפלה, נידוי וריחוק, ידעתי הלקאה וזדון ויותר מהכל ידעתי בדידות כה ארוכה עד שנדמה שהיא צליל אחד ואינסופי הממלא את החיים בעצמו ואינו מותיר מקום לדבר מלבדו, ובחיבוק, פתאום, ידעתי אהבה. לבסוף, כשהחלטתי להסתובב אליו ולהביט בעיניים שידעתי שאכיר, בלי לומר את שמו פן יתרסק החלום ואמצא את עצמי שוב ערירי בעולם זר ומנוכר, ראיתי אותו דומע בעודו מחזיק בידיו את גופתי הזקנה. לא, אהובי, לא איחרת - באת בדיוק ברגע הנכון. טוב שבאת, אל תכאב - טוב שבאת ונתת בי אהבה.
האור משך אותי אליו, האור וניגון חליל שלא שומעים אותו, רק יודעים שהוא שם. הם לקחו אותי ממנו לפני שהספקתי להודות, לפני שהספקתי לומר שגם אני אוהב. האור לקח אותי וניגון החליל גם.
