בזבזנו כבר כל כך הרבה ימים

אני רואה את היום נשרף. כן, כך, אל מול עיניי. כמו מכתב של אהבה שנשלח אליי אבל אני לא האמנתי שמגיע לי כזה אושר ונתתי את הפינה שלו לנר. והוא הולך ונשרף, הולך ומתכלה, והאש לוקח אותו ובולע אותו אל תוך הצהוב כך שרק שחור וכלום נשאר בצדו השני. הנייר הולך ונעלם במהירות מסחררת ובו כל המילים שנכתבו אליי - מילים שהיו יכולות להיות שלי ובעבורי, והכל נשרף וכלה... ממש כמו יום. אני רואה את היום נשרף ונעלם. הימים שלנו הם האוצר הגדול של החיים. ובהם כתובות מילים רבות של אהבה ושל חיבוק ושל אושר וגם של קדושה. כן בימים שלנו כתובות מילים של קדושה ממש. וכל יום נשרף בתומו - נבלע על ידי השמש השוקע שלוקח איתו את כל הצבעים וההזדמניות והמילים המתוקות שהיו ביום הזה. ולשמש לא איכפת אם חיינו את המתיקות והאהבה והקדושה, או שנתנו למילים הללו להשאר באוויר, תלויות כמו כביסה שאין מי שרוצה אותה - אפילו הגנבים החליטו שהיא לא מעניינת והיא נותרה על החבל. הוא בולע את הכל איתו אל תוך החשיכה, מעלים את היום עם כל מתנותיו ולנו אין גישה אל הדברים הללו יותר לעולם. 32,400. חישבתי לפי ההנחה שנגיע לגיל 90. 32,400 ימים זה כל החיים שלנו. זה ממש לא הרבה. ממש ממש לא. וכמה ימים כבר עברו מאיתנו? כמה ימים כבר נבלעו עם השמש אל תוך מצולות החשיכה ולא ישובו אלינו לעולם? כמה ימים כבר בזבזנו והנחנו למילים של האהבה להעלם מאיתנו? כמה ימים שרפנו במודע רק כי פחדנו להגיד את מה שאנו מרגישים? כי פחדנו ממה יגידו עלינו? כי פחדנו מדחייה? כי פחדנו שיגידו לנו "לא"? כי פחדנו שאם נאהב ככה זה אומר עלינו שאנחנו ... (אנא השלימ/י את החסר)? כי פחדנו שאנחנו לא ראויות/ים / מתאימות/ים / רצויות/ים? כי פחדנו שאם נגע ככה, נחבק ככה, ננשק ככה... הוי אמא כמה פחדים! פשוט כי פחדנו?! כל כך הרבה ימים כבר בזבזנו והסכמנו לחיות חיים של פשרות, חיים של כאילו, חיים של ליד הדבר, חיים של סתם. זה הכי נורא בעיניי - ימים של סתם. ימים של סתם הם ימים שבהם הדרקון מכושף שזורח אורות של מליוני צבעים ופלאים ומיקסמים ואהבות וחלומות של מעוף בין כוכבים, עושה אוטומט - מכניס את החיים להילוך של טייס אוטומטי ונותן לדברים להתנהל סביבו מעליהם. כן, הדרקון מניח לפלא שהוא להכנס לקומא ומאפשר לחיים לזרום מעליו ומצדדיו כמו מים על שמן שאין בינהם כל חיבור של ממש. בזבוז של ימים שלעולם לא יחזרו אלינו - בזבוז של אהבות שהיו יכולות למלא אותנו באושר, בזבוז של ריגושים משגעים כמו הריח המטריף של המאפייה באמצע הלילה שאפשר להריח אותו שלושה רחובות מהמקום שלה ממש ואנחנו הולכים אליו, כמעט עפים אליו, מוכי תאווה ושיכרון חושים רק כדי לתת לשיניים שלנו את העונג הפשוט של בייגלה עם סומסום טרי טרי שרק עכשיו יצא מהתנור.

כל כך הרבה ימים כבר ביזבזנו. והכל בגלל הפחד. פעם אנשים ידעו לאהוב. פעם אנשים יצאו לדו קרב בגלל אהבה. פעם אנשים ידעו להתאהב ממבט ראשון ולחייב את כל החיים לאהבה טהורה. פעם אנשים ידעו לקחת את הסיכון שתמיד מחביא בתוכו הזדמנות. פעם אהבנו. כל כך הרבה ימים כבר בזבזנו מתוך מספר מאוד זעום שלהם מלכתחילא. 32,400 שקלים זה ממש לא הרבה - אז ברור ש 32,400 ימים זה מעט מאוד גם כן. אני רוצה לחוות את מכתבי האהבה שכל יום נושא אליי. אני רוצה לטעום אותם כמו הפעם הראשונה שטעמתי קוביית סוכר אצל סבתא ג'ניה הרוסיה שלי במטח הקטן בשיכון הרחוק, אני רוצה להריח אותה כמו שהייתי משתכר בהכנסי לחנות התבלינים של מאלח הזקן שעלה לישראל ממרוקו ושקי התבלינים שלו היו מסלסלים אותי מהעולם הזה לעולמות אחרים, אני רוצה לחבק את האהבה שמוצעת לי מהחיים בכל יום חיבוק אמיץ ושאינו מפחד שהיא - האהבה הזו - תברח ממני. אני לא רוצה לבזבז עוד ימים.

כבר כל כך הרבה ימים בזבזנו. אני מפסיק.