אהבה בחושך
אנחנו בחושך. כמו בתוך מערה שמעולם לא נכנסה אליה אפילו אלומה אחת של שמש. כמו מתחת לשמיכת הפוך כשאנחנו מתכסים בה מעל הראש ומנסים לא רק להיעלם מהעולם אלא גם מעצמנו וממה שיש בתוכינו עמוק. כמו בעולם נטוש שאין לידו שמש ואפילו הכוכבים לא נוצצים לעברו. פעם, לא היינו בחושך. פעם, היינו באור יחד עם כל החיים על הפנים של אמא אדמה. פעם, היינו ביחד, כי פעם ידענו את שפת הלב. כשסבתא טווילה ניטץ' שני זאבים - הזקנה האינדיאנית הראשונה שהייתה לי הזכות האדירה לא רק לפגוש אלא גם ללמוד אצלה, לימדה שבעבר לא רק החיות והעצים וכל שחי על הפנים של אמא אדמה דיברו את שפת הלב, אלא גם בני האדם - לא באמת ידעתי מה זה אומר ומה בעצם אנחנו כבודדים ואנחנו כתרבות איבדנו... היום אני יודע בדיוק על מה היא דברה. פעם היינו באור ואילו עכשיו אנחנו בחושך. את קולטת - הלב יודע. הוא לא צריך מילים - הוא יודע. וככה, אתה רואה - אין שקרים ואין הצגות ויש נוכחות ויש ידיעה של מה באמת קורה. והיום אנחנו מסתמכים על מילים ועל הבעות פנים ועל שפת גוף ועל הרבה מאוד ניסיונות שלנו ושל אחרים לתקשר דברים שהם לאו דווקא הדבר שקורה באמת. והיום אנחנו משקרים, ואנחנו מקבלים שקרים מאחרים (שקרים קטנים "לבנים" ושקרים גדולים בכל מני צבעים) ואנחנו לא יודעים - באמת באמת אנחנו לא יודעים. לא יודעים האם אפשר סמוך על מה שאומרים לנו, ועוד יותר לא יודעים לדעת את מה שהלב שלנו מדבר והאם באמת אפשר לסמוך עליו. וככה אנחנו בחושך ומגששים. אוהבים בחושך ולא יודעים מה קורה מסביב - האם זה שאני אוהב, אוהב אותי בחזרה באמת? האם זו שאני חולקת איתה את חיי באמת באמת מתעניינת וזה חשוב לה, ואנחנו שולחים ידיים מגששות באפלה ומקווים, מקווים, מקווים שגם מי שנמצא איתנו אי שם באפלה האינסופית הזאת - שולח יד מגששת לעברנו גם כן. אנחנו אוהבים בחושך. זה לא קל. הסיכון הוא גדול מאוד. הפגיעוּת יכולה להיות מאיימת יותר ממלתעות של חיה טורפת שאת הבל פיה אנחנו מריחים קרוב מאוד. ומה נעשה? מה נעשה בתוך הקבר החשוך לגמרי בו אנחנו נמצאים, אשר מהדהד את כל הפחדים שלנו מצד לצד לצד בתוך הראש שלנו? אני מוצא, שהדרך היחידה, היא ללמוד שוב את השפה שאיבדנו - את שפת הלב. ואיך עושים את זה? מתחילים לסמוך על הלב. הולכים אחריו גם אם זה מסוכן. הולכים אחריו גם אם הוא לא בטוח. הולכים אחריו גם אם זה לא הגיוני. הולכים אחריו ודי. בדרך הזאת - הלב לומד שיש לו שוב מקום בחיינו, הוא מגלה שחזרנו להקשיב לו, הוא מתמלא שמחה וגם הכתפיים שלו נמשכות לאחור והוא מתחיל לעבוד בשבילנו - כבר הרבה זמן הוא לא עבד כי לא הקשבנו, כי לא האמנו, כי לא סמכנו, כי היינו הגיוניים ויעילים ומחושבים... וכל כך מפוחדים עד שלא העזנו. והנה, עכשיו אנחנו שוב חוזרים אליו והוא הופך מאושר ומחוייך ומתעורר לחיים ויודע! כן - הלב יודע! הוא ממש ממש יודע. יש לי עששית. היא היתה כבויה הרבה זמן, אולם אני מצליח להדליק אותה בתוך המערה, מתחת לשמיכה, בתוך הקבר. הלב שלי הוא עששית ואני חוזר לאור. אני אוהב אותך
