אהבה ואמת שאינן מובעות

יש כאן על האי איש עם גיטרה שיוצא בכל ערב להריסות המנזר הקדום ומנגן. בקשתי לשבת ולהקשיב והוא נענה. הוא ניגן והמציאות השתנתה לי והייתי בזיכרון: ללינה הטובה לקחה אותי לחוף שהיא אהבה ובקשה שנכנס למים. נכנסנו עד לגובה הטבור שלי. אז, היא בקשה שאסתכל על פלג גופי שהיה מתחת למים ושאלה האם כך גופי באמת. אמרתי שלא כי המים הופכים אותו לנראה מעוות ובתנועה ובהשתנות כל הזמן. היא שאלה כיצד אני יודע שאני לא כך? אמרתי שאני זוכר איך אני לא בתוך המים. אז החונכת שלי אמרה שבדיוק כך כל הדעות והרגשות שיש לי - הם ים שמתעתע ממני מלדעת את עצמי באמת. אני באמת הוא אור נשגב ונצחי. אמרתי לללינה הטובה שאני זוכר את השיעור הזה שלה, ואז היא שאלה : "והאם אתה חי כך? האם אתה חי כאור נשגב ונצחי? האם אתה מתנהל ומתנהג כך?" שתקתי במבוכה - בוודאי שלא חייתי כך. היא נתנה בי מבט טוב ואוהב ואמרה שזה בסדר ושיש לי עוד שנים רבות לתרגל את העניין, "ורק תזכור - אמת שאינה מיושמת היא כמו אהבה שאינה מובעת. ואתה זוכר את הספירלה המשולשת של אהבה שאינה מובעת?" "כן", עניתי, "אהבה שאינה מובעת היא אומללה, עקרה ומבוזה."