אוצרות בחיים קצרים
כולנו בדרך.
לפעמים אני שומע מישהו שאומר שהוא כבר "שם" והוא כבר במקום המדויק לו והוא כבר סיים את כל הלימוד והורדת המסכות והעבודה וההתפתחות והוא כאן כי... (כל מני סיבות שונות ומשונות), אני נזכר בי לפני 35 שנים כשהייתי ממש בשנים הראשונות של העבודה על ההתפתחות הרוחנית שלי, ואני הייתי בטוח שאני כבר "שם" בהרבה מאוד מובנים. כיוון שהייתי עם מעט חוצפה גם העזתי להגיד את הדברים - נו מה נאמר? - תעוזה של ירוקים וצעירים...
היום, אני יודע שלעולם הלימוד נמשך וההתפתחות לעולם לא נגמרת - הדרך מושכת והספירלה מושכת אותנו עמה פנימה והחוצה עוד ועוד ועוד ושוב ושוב ושוב. אנחנו לא "שם" אף פעם.
השנה אשלים 55 שנים עם הגוף הנוכחי. מזה 5 שנים, אני מרגיש את עצמי מתכייל ממש בעוצמה ובדיוק אל הדרך הנשמתית שהיא אני באמת, אל הדרך שהאמא האדירה של כולנו ושל כל הבריאה בכלל, מכוונת אותי אליה.
כיוון שכך, יותר ויותר זכרונות מגיעים אליי מחיים קודמים שלי ושל אחרים - ככה זה עם איון - הנושאים של גבירה - שאני אחד מהם, המתת שלנו היא זיכרון מעבר למוות, וכיול אל הדרך מביא את המתת הזה לידי קיום בדרך אינטנסיבית מאוד.
הזכרונות הללו מגיעים עם הרבה מאוד מטענים רגשיים, ויותר מכך עם הרבה יותר מידע לגבי הבריאה שלנו, ממה היא מורכבת, צורות החיים המגוונות עד לפליאה שבה ולגבי הזמן ותקופות החיים השונות שלנו.
לא ארחיב כאן בדברים כי באמת, כמו שאומרים הכותבים המהוללים: קצרה היריעה, רק אומר שלא לכל החיים בבריאה יש גוף, לא כולם חיים על כוכבים, לא כולם נושמים ולא כולם נראים כמונו. יש הרבה שקורה בצורות שונות ומגוונות והצורה שבה החיים מתגלים בעבורינו על הפנים של אמא אדמה הטובה - זו רק צורה אחת.
אחד הדברים המאוד משמעותיים שנזכרתי בהם, הוא קוצר תקופת החיים כבנות וכבני אדם על כוכב ארץ. החיים שלנו, כאן, מאוד, מאוד, מאוד קצרים. הם חולפים במהירות ונעלמים מאיתנו כאילו היו מים שניסינו לאחוז בכף יד, כאילו היו רוח סתיו שחשבנו שלכדנו בשתי כפות ידיים, כאילו היו אורות לבנה שרגע אחד נוצצים על פני הגלים וברגע השני נעלמים אל מחשכי המצולות שלה.
כן - מה שהזקנים תמיד אומרים (שהזמן עובר מהר), מתברר לי יותר ויותר כאמת מוחלטת.
החיים כאן, קצרצרים.
ולצד הקיצרון בחיים, רבות ורבים מאיתנו, מוצאים לצידם, ממש כחלק מחייהן, א/נשים שהם חשובים להן/ם. כאלה שיש להן/ם חיבור של לב ונשמה איתן/ם, א/נשים שממש, אבל ממש, ממש יש להן/ם איתן/ם משהו מאוד חזק. איזו שפה מאוד משותפת, איזה רגש עמוק וקשר שאולי עובר מעבר לכאן ולעכשיו ולכרגע. אולי מחיים אחרים, אולי מחיבור נישמתי ואולי מהקשרים כל כך נשגבים שהמודעות האנושית אינה יכולה לתפוש בכלל.
ואז מה יוצא?
יוצאים חיים קצרצרים ובהם אוצרות בודדים של אהבה ואושר.
ואנחנו מה עושות/ים?
בקלות רבה מוותרות/ים על האוצרות כי "הוא עושה ככה ואני רוצה ככה ולא מתאים לי ככה" ו "כי צריך" ו "מה יגידו" ו "אי אפשר" ו "זה לא מתאים" או "לא נכון" או "לא כרגע" ועוד הרבה מאוד סיבות.
ברוב הפעמים, הסיבות לכך שאנו מוותרות/ים על האוצרות שהאם המבורכת של כל הבריאות הניחה לצידנו בחיים הללו שחולפים כתקופת חיים קצרצרה של בועת סבון אחת, הן סיבות טובות. מאוד הגיוניות, מאוד מובנות ואפילו רציונאליות מאוד.
ואני אומר (עכשיו, מתוך הפרספקטיבה המזדקנת משהו של חיי): חבל.
הרי אין כל הבטחה שאנשים יקרים אלה יגיעו למציאות שלנו שנית.
בתוך כל מרחבי הזמן והחלל שאנחנו אפילו לא יודעות/ים לספור אותם ובעבורינו הם אינסופיים (למרות שזו אינה האמת אבל זה סיפור לפעם אחרת), מהי ההסתברות ששתי נשמות שאוהבות כל כך תמצאנה את עצמן ביחד ובטוב?
הסתברות אפסית מאוד.
אז נכון "שאם זה צריך לקרות זה יקרה" - אבל זה קורה עכשיו.
עכשיו אנחנו איתן/ם - עכשיו.
אז נבזבז את זה על דרמות רגשית?
על מה יגידו?
על אני עסוק ונפגש בפנסיה?
על לא נעים לי מ...?
עכשיו זה קורה (!), עכשיו קבלנו את ההזדמנות לחוות ביחד, לחוות אהבה, לחוות קשר של נשמה - עכשיו.
ואם עכשיו (!) נפספס - אולי הבריאה תחליט שאנחנו עדיין לא מוכנים לכאלה אוצרות והפעם הבאה שאם האמהות תחליט להעניק לנו כזו מתנה, עלולה להיות בעוד הרבה, הרבה, הרבה מאוד זמן (הרבה יותר מ 100 שנים של חיים בגוף אנושי).
אז מה אני אומר?
אני אומר שאני מציע להתבונן סביב ולראות מי הושם לצידנו כמתנות?
את מי אמא הביאה אלינו כדי לעשות לנו נעים בחיים (מובן שזה לא תמיד-תמיד-תמיד נעים ולפעמים יש גם אגו שמתערב, אבל רוב הזמן - רוב הזמן... )?
ולתפוש בהן/ם חזק חזק.
להשקיע בהן/ם זמן ואנרגיה ורצון טוב, להיות לידן/ם, לתקשר איתן/ם ולחבק אותן/ם חזק חזק אלינו.
האוצרות הם כרגע בהישג יד וזה לא רק לא מובן מאליו, אלא זה גם נגד הרבה סיכויים.
מצאו את אלה שהלב שלכן/ם אומר שהוא רוצה בהן/ם, ואמצו אותן/ם אליכן/ם בנישוק של חום וחיבוק של אהבה והשקיעו בהן/ם מאוד - השקיעו בביחד שלכן/ם, השקיעו בהן/ם, השקיעו בעצמכן/ם דרכן/ם.
החיים קצרים - לא כדאי לחכות.
החיים קצרים - לא כדאי להפסיד.
החיים קצרים - בואו נאהב.
בואו נאהב.
אני אוהב אותך
