אנחנו לא מוכנים ובהצלחה לנו
השבוע ישבתי לצפות בסרט והחוויה הייתה מיותרת לחלוטין. פשוט סרט לא חשוב עם שחקנים לא משהו ועלילה אומללה. טה-רה שאלה אותי מדוע המשכתי לצפות עוד ועוד והתשובה שלי הייתה שחשבתי שעוד רגע משהו בטח יקרה ואולי ברגע שלאחריו, אולם לצערי לא קרה דבר עד הסוף - נו מילא. אבל (!!!!) בתוך הסרט הזה היה משפט שהיה לי מאוד מהדהד אמת, ואולי רק בשבילו היה באמת שווה להשקיע שעה וחצי של תהיות. המשפט נאמר ללוחם שהכתירו אותו למלך ורגע לפני ההכתרה הוא מודה בפני המכשף שעומד להניח על ראשו את הכתר שהוא לא מרגיש שהוא מוכן למלוכה. תשובתו של המכשף הייתה נפלאה: "אנחנו אף פעם לא מוכנים - אנחנו מצליחים לחיות את מלוא הפוטנציאל הגלום בנו רק כאשר אנו נענים לאתגרים שהחיים מביאים בפנינו." תודו שזה חזק.
אני זוכר את הפעם הראשונה שאני עמדתי מול החוויה הזו.זה היה לפני למעלה מ 30 שנים כשהגעתי לשמורה האינדיאנית בפעם הראשונה. נספר שמדובר בשמורת קטגורס שנמצאת במדינת ניו-יורק כשעה נסיעה מדרום למפלי הניאגרה. זו השמורה של שבט ה-סניקה ואני הגעתי לביתה של סבתא טווילה ניטץ'-שני זאבים שהיא ממשפחת הזאב. הרבה חוויות משנות חיים עברתי שם, וזו שעליה ברצוני לכתוב כאן היא דווקא מהפיזיות לגמרי (עברתי גם חניכות רוחניות קשות, מטלטלות ומופלאות אבל זה לפעמים אחרות). סבתא טווילה, מסיבותיה שלה, לקחה אותי יום אחד מתוך כיסוח הדשא (כל מי שחי בשמורה היה מחוייב לשעות עבודה בכל יום) והחליטה ללמד אותי דבר בעניין מעגלי החיים ומשמעות של מספרים עליהם. ידע שהיא הסבירה לי שהיא לא מתכוונת לחלוק עם האחרים בשלב הזה והיא נותנת אותו רק לי. היא בקשה שאשקיע לפחות שעתיים של "התעסקות" בידע הזה בכל יום ושאלמד אותו היטב. אחד הדברים שאני טוב בהם, זה לעשות מה שאומרים לי. השקעתי בלימוד של הידע הזה ממש. כעבור שבוע, במסגרת השיעור השבועי עם סבתא טווילה, שיעור אליו מגיעים לא רק אלה שהגיעו לבית הספר כדי ללמוד אלא אנשים מכל כיוון ועבר - ממש - שיעור פתוח לכל מי שרוצה להגיע ובדרך כלל היו שם כמה עשרות אנשים, סבתא טווילה, ללא הכנה מראש וללא גמגום, פונה אליי ומבקשת שעכשיו אני אעביר את השיעור ואלמד את הידע שהיא נתנה לי לפני שבוע. הלב שלי ירד לתחתונים ובו זמנית גם עלה לי לגרון. לדעתי החלפתי שם צבעים ורעדתי, אבל עושים מה שהמורה אומרת ומצאתי את עצמי, למרות שאני לא מוכן ועוד לא לגמרי שולט בידע החדש הזה, עומד מול כולם ומלמד שיעור על ידע חדש לי לגמרי בשפה זרה בעודי ילד בן 22 ותחת עינה הפקוחה (והמאוד תומכת יש לומר) של סבתא טווילה... ושל שאר הזקנות של השבט. לא הייתי מוכן - בוודאות, אבל נעניתי אל האתגר שהושם בפניי ועשיתי כמיטב יכולותיי. לפי התגובות בתום השיעור ידעתי שעשיתי טוב ואפילו טוב מאוד. כמובן שבלבי ידעתי שהייתי יכול לעשות את זה טוב יותר, ואת ההוא ברור יותר, ואת הנקודה ההיא ללמד בדרך מובנת יותר, ועוד ועוד ועוד ועדיין - היה טוב למרות שלא הייתי מוכן. המורה שבתוכי יצא החוצה לעולם כי לא הייתה לו ברירה, ויצא טוב.
שנים לאחר מכן, בארץ, כמורה אני מוצא את עצמי נתקל בחוויה דומה של תלמידים שונים. כאלה שאינם מרגישים שהם כבר מוכנים לצאת לעולם ולתת לו את שיש להם לתת לו. חלק מרגישים שאין להם עדיין מספיק כדי לתת הרצאה, חלק חשות שכוחות הריפוי שלהן או הידע שלהן בנושא הריפוי עדיין לא מקיף מספיק, יש כאלה שמרגישים שהדבר שיש להם הוא קטן מדי ויש כאלה שפשוט לא מאמינות שהקסם שהוא הן יצליח לצאת ולהיות ניתן לסביבה. ללא ספק הקולות האפלים שבתוכינו חזקים ויש להם הרבה מה לומר לנו בעניין הישארות קטנים ולא יכולים ולא מוכנים ולא... ולא... ולא... ולא... ולא...
אז אני אומר לכולנו - אנחנו אף פעם לא מוכנים - תמיד אפשר יותר. ועדיין - אם העולם יצטרך לחכות לרגע שבו אנחנו מרגישים מוכנים או במילים אחרות - לרגע שבו נצליח להתגבר על קולות האופל שבתוכינו - המצב יהיה קשה מאוד. חניכה קורית בביצות, בלבנת חצות ובדרכים שבהן לא נוח לנו - רק במקומות האלה הכוחות שלנו יוצאים באמת החוצה. כשאנחנו מרגישים "לא מוכנים עדיין" - חשוב שנהיה קשובים להדרכה שלנו - אם היא אומרת לנו לצאת אל העולם ולתת אותנו - זה אומר שעכשיו הוא הזמן להפוך מ"לא מוכנים" ו"לא יכולים" ל"נוסקים ועושים נפלא". רק אל מול האתגרים, הקסם שהוא אנחנו ימצא דרך לצאת אל העולם וכשזה קורה - זה נפלא לכולנו.
אני מסיים בקטע שלדעתי מראה את הדבר בצורה צלולה ביותר (הקטע לקוח מתוך הספר החינמי "זכרונות רחוקים" אותו אנחנו נותנים לכל באתר אומטה):
"...זה סוג אשת הסתרים שהייתי. לא ידעתי לדבר עם הצמחים ולא לרפא או לערוך טקסים מרשימים - ידעתי לדבר את הרוחות הטובות. אז במקום לרפא, נתתי מתכונים של צמחים וחבישות, במקום לדעת לקרוא את התבניות באבנים הנזרקות, שאלתי את הרוחות ואימרין הזקן נתן לי את התשובות, במקום לערוך טקסים, שכנעתי את המחליטה שגדלה בתוך השבט וחוותה את שלל טקסיו להוביל את החגיגות הראשיות כשאני נותנת לה מילים לכבוד כל חגיגה כדי להפוך אותה לייחודית ולתואמת את שקורה בכל עונה - מילים שקיבלתי מאימרין הזקן כמובן. אמנו המבורכה נותנת לכל אחת מאיתנו להיות בדיוק מה שהיא, ואת הדרכים לעשות את המוטל עלינו אנחנו כבר מוצאות בתוך אפשרויותיה השונות. לא הייתי אשת סתרים כמו זו שקדמה לי, אולם היא הכשירה אותי ולימדה אותי היטב במלאכת המנהיגות, ההקשבה ומציאת פתרונות יצירתיים לשאלות שתמיד מוצגות בפנינו בעניין דרך החיים הנכונה וההרמונית.
אכן צבעונית היא אמנו מאוד.
אכן כך יקיר, ולא נשכח את מטה הזקנה והטובה שלימדה אותי את כוחי שברחמי ולימדה אותי את הכלי החשוב ביותר של כל אישה - המילים שאנחנו בוחרות להוציא לעולם ואת דרך הוצאתן - זה הכלי העוצמתי ביותר שהיה לי כדי להישאר בשבט ולהחזיק את מקומי בו..."
בהצלחה לכולנו
ואני אוהב אותך
