אני רדוף

אני רדוף. רדוף רפאים של אהבות ישנות. רדוף כמו בית ישן שהדי העבר חיים בו, טורקים בו דלתות, מזעזעים מיטות ומשתקפים במראות העתיקות בדמויות שפעם ידעו לגעת בעדינות, לצחוק בשמש ולהביט באהבה אמיתית, ואילו עכשיו... עכשיו אני רדוף ברפאים. בנערותי, הייתי רדוף גם כן. נכון שלא היו לי המילים לכך, אולם החוויה הייתה שם. והייתה קשה. ככה זה שזוכרים. כן, זכרתי גם בילדות. לא ידעתי שזה מה שזה, אולם זכרתי. החוויה ההיא שחזרה על עצמה לילות כה רבים – חוויה של ישיבה על אדן החלון והתריס הפתוחים אל מול המעקה השחור, הברזלי, הקר, הסוגר, באישון לילה (כי להרדם אי אפשר היה מרוב הרפאים שלחשו באזניי), ורק לכמוהה, כמעט לזעוק בקול כל כך שובר עולמות ומרסק לב עד שאין לו צליל בכלל, לאלה שאהבתי שיבואו אליי, שיבואו אליי שוב ויחבקו, שרק יגעו קלות בכף ידי שהושטה דרך המעקה אל דממת הלילה והכוכבים שהיו אז כל כך רחוקים, שבבקשה יצאו ממראת הרוחות שבתוכי ויחייכו אליי שמש פעם נוספת... הם לא באו אז. האם האדירה של הבריאה כולה, פתחה את הדלת לחוויה של אהבה בעבורי, רק שנים רבות אחר כך. כמה טוב שלבסוף הדלת נפתחה.

אני זוכר שעמדתי על גבעה לא מיוחדת כלל והרוח העיף את הצעיף השחור שלי כמו גם את שערותיי הארוכות אחורה, מעט כמו דגל, כמו מפרש קטן, כמו ריקוד. מולי עמדה נשמה מופלאה שאהבתי מאוד וידעתי שגם היא אוהבת אותי – ידעתי לא כי המילים נאמרו כל כך הרבה פעמים בינינו, ידעתי כי ראיתי בעיניה, במבטה שכך הוא הדבר. "אני אוהב אותך גם כשהעולם כולו יתרסק לרסיסים וגם כשהרסיסים הללו יעלו אבק. אני אוהב אותך תמיד." כך היו המילים שקיבלתי באותם רגעי שקיעה ראשונים על הגבעה שטופת הרוחות. אני זוכר שדמעתי, אני זוכר ששמחתי, ואני זוכר את האושר. והיום, אלפים של שנים אחר כך, אותה נשמה עוטפת עצמה בגוף אחר לגמרי, גוף שונה ורק מבט הוא אותו אחד – אפילו לא העיניים – רק המבט, ובכל פעם שאנו ביחד, הרפאים של מה שהיה בינינו שבים לרדוף אותי. אותה אהבה גדולה עוד קיימת בינינו, בהבדל אחד – אצלי היא עזה כפי שהייתה אז על הגבעה והיא נושאת את כל צלילי השירים ששרנו ביחד, את כל ניחוחות הפרחים של נגיעות הרוך שהיו בינינו, את כל הצבעים הקסומים שעברו בינינו כשהתגלגלנו ביחד על העשבים, נושאת עומק ורוחב וכל כך הרבה בשמים של רוח, ובצד השני, יש חיוך, ואולי אפילו רצון למשהו נוסף, אבל זה כל כך רחוק ודליל ושקוף ומהוסס ולא יודע. זה כל כך רחוק.

אני איון. המתת שקבלתי מאם הבריאה הוא הזכרון שמעבר למוות. זהו מתת מופלא שמאפשר לי לראות דברים בצורה מאוד שונה, נותן לי כוח אל מול המציאות האנושית הלא קלה בזמנים הללו, ובזכותו אני יכול לעזור אנשים לזכור את עצמם, להתחבר לאמת שלהם, להיות יותר קרובים למהותם האמיתית. ברכה של ממש שמה עליי אמי כאשר חננה אותי במתת הזה. המחיר של המתת (והרי לכל דבר יש מחיר) הוא הידיעה של האיבוד של כל אלה שאהבתי ושאהבו אותי בעבר. איבדתי רבות. ועדיין, כמה טוב הוא שנאהבתי, כמה שטוב שאהבתי, וכמה טוב שאפשר בזכות הזכרונות הללו, בזכות הרדיפה הזו, בזכות הרפאים של מה שהיה פעם, לפתוח כאן, בזמן הלא קל הזה, בתרבות שכל כך פוחדת מאהבה הזו, פתח לאהבה.

אני רדוף.

ואני מודה על כך.

והיום, כשאני מחוץ לחדר ילדותי, כשהמעקה אינו כולא אותי, כשאני כבר יודע שאני רדוף, אני מקווה שנפגש שוב, ואני מקווה שבמבט עוד תהייה האהבה הגדולה, ואני מקווה שנרשה לעצמנו לחוות אותה שוב.