בואו נדבר על אהבה

בואו נדבר על אהבה

לפני מספר שנים, תלמידה מאוד אהובה שלנו פגשה יישות קסומה וקדושה באחת מהסדנאות השאמניות שאנו עורכים בטבע (שעכשיו נפתחות לקהל הרחב). ליישות קוראים "שוּטַא". ואותה יישות פנתה אל התלמידה בדברים ואמרה את המשפט הבא: "בואי נדבר על אהבה."

המשך החוויה היה מאוד עוצמתי בעבור אותה תלמידה, ואם תרצו לשמוע על חוויתה יותר, תצטרכו לדבר איתה על כך, ואילו אני נשארתי עם המשפט הזה שמהדהד בתוכי מאז ועד היום ואני מניח שגם ימשיך להדהד עוד זמן רב: בוא נדבר על אהבה.

אז הנה עכשיו אני מדבר על אהבה.

ראשית, ההגדרה.

הדרך השאמנית נותנת לנו הגדרות כדי שנוכל לחיות את הדברים בצורה מודעת בחיים.

אז מהי ההגדרה השאמנית לאהבה?

ההגדרה שלנו, שקיבלנו מהשאמן הזקנה אבן אדומה מנוקדת, היא: להניח לעצמנו להיות, מספיק כך שנוכל להניח גם לאחרים להיות.

בעיניי זו הגדרה מופלאה.

היא לא עוסקת בוורדים, בקופידונים וגם לא ברגשות או במטענים כאלה או אחרים ששייכים ללבבות אדומים, קורבנוּת וביטול עצמי אל מול מישהו שאנחנו מחליטים להאדיר.

הגדרה פשוטה, ברורה ושמלמדת אותנו לא רק מהי אהבה אלא גם איך לעשות את זה.

כן, כן - בעיניי אהבה היא לא דבר שקורה לנו וגם לא דבר שמופיע בחיינו.

אהבה היא גם לא רגש שבוקע מאיתנו ואין לנו שליטה עליו.

אהבה היא מצב של תודעה, היא בחירה, היא עשייה בחיים, היא דרך של התנהלות.

אם נחליט שמתאים לנו לחיות אהבה ולבוא אל המציאות מתוך הלב, נניח לעצמינו להיות באופן שכזה שכל שיפוט, ביקורת, רצון לשנות ועוד דברים לא יובילו אותנו בהתייחסות שלנו אל האחרים.

נאהב את עצמנו - כלומר לא נקצץ את עצמנו ולא נכעס או נתאכזב ומהצד השני לא נתעצל ולא נוותר לעצמנו ונעשה את זה ככה עד שזה גם מה שיהיה לנו לתת לעולם.

אני אוהב את ההגדרות השאמניות של אן אדומה מנוקדת (אותה ניתן לפגוש במפגשי זמן אדמה אחת לשבועיים - פרטים בלוח האירועים באתר זה) - הן לעולם באדמה, תמיד נותנות כלי, ואפשר לדעת בדיוק על מה מדובר - אין ערפיליות ואין סימני שאלה.

ברכה אמיתית לחיות בסביבה של שאמניות.

שנית, לאן הלכה האהבה?

אני מרגיש שבעולם שלנו, היום, האהבה אינה נוכחת מאוד.

היא אינה תופסת במה מרכזית, לא כי היא לא רוצה או לא יכולה - היא שקופה מאוד כי אנחנו, כתרבות, אנחנו כאנשים, אנחנו וויתרנו עליה.

אהבה איננה נחשבת לערך, היא לא נחשבת חשובה ולא נתפסת כדבר לשאוף אליו.

אני מוצא שאנשים רבים לא שמים אהבה בראש סדר העדיפויות שלהם, ובכלל, מעבר לכך שהם אינם יודעים מהי אהבה (חבל שאין יותר שאמניות בעולם שתלמדנה את ההגדרות לדברים), הם נמנעים ממנה.

את מקומה של האהבה תופסים הריחוק, הקרירות וכמובן - אם כל האמהות של ההשרדות באלף הנוכחי - הציניות.

מתוך שיחות שלי עם אנשים ומתוך הדברים שאני רואה, ישנן שתי סיבות לכך שאנשים ויתרו על האהבה:

1. פחד

2. עצלות

פחד:

אהבה תמיד מגיעה עם סיכון:

- מה אם אני אומר שאני אוהבת ולא אקבל את המילים הללו בחזרה?

- מה אם אניח לעצמי לאהוב ואז זה ילקח ממני?

- מה אם אין באמת אהבה וזה רק חלום ילדותי שאני נסחף אחריו וכשאתעורר יהיה כואב/משפיל/לבד

- מה אם כל מה שבאמת צריך לעשות בחיים? לאהוב זה יכול להיות תחביב אבל אי אפשר לאכול אהבה.

התרבות שלנו מרגילה אותנו לחפש הבטחות, תעודות אחריות, ויותר מהכל - מישהו להאשים במידה ולא יצליח לנו.

באהבה אין הבטחות. לפעמים היא עובדת ולפעמים לא. כמו ששרה אדל היפהפייה:

Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead

לפעמים מצליח ולפעמים לא, לפעמים זה נמשך ולפעמים זה נחמס מאיתנו, לפעמים מי שאנו אוהבים מחזיר לנו אהבה ולפעמים לא. ואני לא מדבר כאן רק על מערכות יחסים זוגיות - בכלל - אהבה ויחסים בין אנשים.

אנחנו פוחדים לתת את הלב כי אנחנו פוחדים שהוא ישבר לנו.

אנחנו פוחדות להגיד את המילה "אהבה" בכוונה ובאמת, כדי שלא נחווה דחייה ואכזבה שהכאב שמגיע איתן יכול להיות גדול מאוד.

אנחנו פוחדים להיות שם כי הסיכון הרגשי מאוד נוכח.

ומה אני אומר על כך?

אני אומר שעדיף לאהוב ואולי לאבד את האהבה מאשר לא לאהוב בכלל.

אני לא מחפש הבטחות, לא אחריות ולא תעודות ביטוח.

אני משקיע באלה שאני אוהב, מחבק, מנשק ואומר להם "את המילה" (וכולנו זוכרים את שירה של ריטה : תמורת מילה אחת אתן כל כך הרבה).

לומר שתמיד זה חוזר אליי - אי אפשר.

לומר שלפעמים אני נשאר עם ההרגשה של ניתוק הקו מהצד השני - אפשר גם אפשר.

ועדיין, לפעמים החוויה הזו של אהבה, שעוטפת וממלאת, ושל חגיגה משותפת שלי את עצמי (להניח לעצמי להיות) ושלי את האחר ושל האחר אותי (מספיק, כדי שאוכל להניח לאחרים להיות), היא כל כך מופלאה וכל כך מרוממת נפש וכל כך משכרת מבפנים, עד שזה שווה את זה.

לצערי, פעמים לא מעטות הלב שלי נשבר בחיים האלה. היו אי אלו נשמות שהצליחו לפגוע בי יפה יפה, ועדיין, כאשר אני שוקל את הכאב אל מול ההתעלות ברגעים שבהם זה כן מצליח - ברור לי מאוד: עדיף לי לחוות אהבה אמיתית לדקה ולכאוב את אובדנה עשר שנים שלמות מאשר לוותר בכלל על החוויה הצלולה והקדושה שהייתה לי.

עצלות:

הערכים התרבותיים שלנו הם כאלה:

1 - לשלם כמה שפחות כדי להשיג כמה שיותר

2 - סיפוק מיידי כרגע ולא לחשוב על המחיר העתידי שלו

3 - לנוח ולא להתאמץ

הערכים הללו אינם יכולים להיות הבסיס לאהבה בחיינו.

כולם רוצים שיקרה להם איזה קסם ותגיע להם אהבה גדולה אל החיים, אבל אהבה לא מגיעה ככה.

היא לא.

אהבה היא מדורה שאם לא שומרים עליה, מאכילים אותה על בסיס קבוע, משקיעים בה, דואגים לסדר את האבנים מסביב (כדי שלא תהיה שריפה), ובכלל מתעסקים, משקיעים ומתאמצים כדי שתהיה בטוב - היא דועכת ונעלמת.

אהבה דורשת הרבה מאוד ועד שהיא מחזירה את ההשקעה, אם בכלל, לוקח זמן לא מועט. אי אפשר בענייני אהבה לחפש אחרי סיפוק מיידי - זה פשוט לא עובד ככה.

אי אפשר להגיד פעם אחת "אני אוהב/ת" כי סופסוף אזרנו אומץ ואחר כך לשכוח מזה ולחשוב שהכל בטוב - לא לא לא - צריך להמשיך לעבוד ולהתאמץ כי אחת זה נעלם.

בקיצור - מי שמחפשת אהבה כדי שסוף סוף יהיה לה מישהו והיא תוכל לנוח - לא יצליח לה. ומי שרוצה אהבה אבל שתהיה מתאימה לחייו הנוכחיים ושהוא לא יצטרך להשתנות ולשנות את חייו עם הגעתה - לא יצליח לו בכלל.

אהבה נושאת אושרים רבים בתוכה ויחד איתם היא דורשת.

אי אפשר לנוח באהבה.

אי אפשר להתחשבן באהבה.

אי אפשר להיות ילדותיים ומחפשים סיפוק מידי באהבה.

באהבה - עובדים.

בשביל אהבה - עובדים.

כדי שאהבה תשאר חייה בחיינו - עובדים.

ומה אני אומר על זה - ההשקעה שווה ומשתלמת.

אם לא נעבוד בשביל שמחת הלב שלנו - בשביל מה נעבוד?

אם לא נתאמץ כדי שמבפנים יהיה לנו נעים - בשביל מה נתאמץ?

אם לא נשקיע כדי שכאשר ניכנס למיטה ולא משנה אם יש שם מישהו או לא, כשנעצום את עינינו ונישאר לבד עם עצמנו, יהיו לנו חיוך בלב ושינה נעימה - בשביל מה נשקיע?

אני מאמין באהבה ואני בעדה.

נכון שערכים של אושר, הגשמה ואהבה הם לא ערכים פולניים נחשבים כמו עבודה טובה, מעמד ומה יגידו עלינו (אני מכיר את זה היטב מבית ילדותי הרוסי למהדרין), ועדיין, לדעתי כדאי לשנות את המערך הערכי שלנו, כדאי לקחת סיכונים וללכת אחרי הלב שלנו, כדאי לחפש, לרצות ורדוף אחר האהבה והכי חשוב מכל, כשהיא לבסוף מתקרבת אלינו (אפילו מרחק של קילומטר) - כדאי לעבוד ולהשקיע בעבורה בטירוף כי בסופו של דבר - אהבה היא הדבר.

אני יכול להמשיך ולכתוב כאן עוד כהנה וכהנה דוגמאות כאלו ואחרות, אבל אני מרגיש שזה מיותר. רציתי לדבר על אהבה והנה דיברתי.

עכשיו אני מזמין אתכן ואתכם למסע של הרפקתנות, סיכון וחוויה שיכולה לשנות את החיים של כולנו - המסע אחרי אהבה.

בואו נשנה את העולם ואת הערכים שעליו הוא נשען - בואו נרצה אהבה, נסכים לסיכונים שבה ונשקיע כדי שהיא תשוב לעולמנו.

אני אוהב אהבה

אני אוהב לאהוב

אני אוהב

ועם מה שיגיע עם כל אלה, כבר אסתדר.

ואני אוהב אותך.