בחוץ סופה

בחוץ סופה.

הרוח משתולל בלי כל רסן - שחררה אותו מלכת החורף לעשות כרצונו, והוא, שאוהב לעוף ולהשתולל ולרקוד ריקודי טראנס ללא גבולות, חוגג את חירותו וגורם לכל העצים וגם לגגון המרפסת שלנו לרעוד, לדפוק בקולי קולות ולהצטרף לשגעון.

הגשם יורד ולפעמים יוצא להפסקת שיחת עננים מעניינת ואז המחליף שלו - הברד - ממלא את מקומו ומכסה את האדמה בשכבה לבנה של קרח.

בתוך זה, מבעד לחלון אני מסתכל על הרקפות, ולא מצליח להחליט האם הן אוהבות את המופע והקור או האם הן חושבות בפעם המי יודע כמה "למה יצאנו מהפקעת דווקא עכשיו?"

בחוץ סופה ובבית שקט ונעים וחם.

זהו לא בית עץ שרועד עם הרוח, הגג אינו עשוי סכך או ענפים שניתקים או נחטפים או פשוט מתמסרים לריקוד הסוער ונענים לקריאה. בבית יבש ונעים במיוחד ליד האש הבוער באח.

אני זוכר בתים אחרים.

אלה שניתקים מהאדמה עם רוח פי שלושה יותר עדין ממה שקורה היום.

אני זוכר בתים שרצפתם אדמה כבושה ושהמים חודרים או מחלחלים מעלה והכל הופך לבוץ.

אני זוכר גגות עלים שהחיזוק שלהם לפני החורף לא היה מושלם מסיבה זו או אחרת והקור והמים מוצאים דרך.

אני זוכר בתים קורסים בגלל המים.

והזכרונות הללו שמציפים את עיניי, מביאים איתם הודיה גדולה. הודיה על הבית שבו אני היום, בחיים האלה.

בחוץ סופה.

מד החום מגלה שבחוץ ארבע וחצי מעלות.

אני נכנס למקלחת ופותח את ברז המים החמים. בתוך רגעים ספורים אני עומד מתחת למפל של מים חמים מעלים אדים שמכסים את המראה בכישופם הלבן והמסתיר, כך שאי אפשר לראות בה דבר.

נעים לי מאוד מתחת למים החמים ואני פותח חלון כדי שמשהו מהאדים יצא ומשהו מהפראות ומהקפוא שבחוץ יכנס ואוכל לנשום אוויר צלול יותר.

אני זוכר רחצות אחרות. רחצות שבהן צריך להביא בדליים מים מבאר או מעיין או נהר.

רחצות שבהן יש להבעיר מדורה כדי לחמם את המים.

אני זוכר גיגיות שבהם ישבנו ומדי פעם שפכנו על עצמנו מים חמימים והעור היה חידודין חידודין כי הקור נגס בו בדרך שאני מניח שהרקפות בחוץ חוות עכשיו.

אני זוכר רחצות שבחצי יאוש וויתרנו עליהן כי פשוט קר מדי.

והזכרונות הללו שמציפים את כולי, מביאים איתם הודיה גדולה. הודיה על העולם שבו אני חי היום.

רובנו בחרנו להוולד לעולם של נוחות ושפע פיזי מרהיב. בפיזי - קל לנו מאוד. רובנו לוקחים את הדברים כמובנים מאליהם כי... בעצם כי למה לא? הרי כך היה תמיד.

ואני יודע שלא כך היה תמיד.

וכשבחרנו להוולד לחיים שבהם אין צורך לסחוב דליי מים בחורף כדי להתקלח, אפשר ללחוץ על כפתור והמזגן מחמם, וכפתור ליד גם מדליק אור ואין צורך לדאוג שהעצים של המדורה ישארו יבשים (לא לשכוח את הקישוש שלהם), כדי שנוכל שיהיה לנו אור בחושך. בחרנו להוולד לחיים עם מקרר שיש בו אוכל, בגדים חמים, ומכוניות שבהן לא נרטבים כמו שנרטבים במסע על חמור אל ומהשוק.

ואני אומר שאחת מהסיבות שבגללן בחרנו להוולד עכשיו, היא כי רצינו להיות כמו הבוסים הגדולים, כמו המלכים, מנהיגות השבט והאנשים החשובים מאוד. לכל אלה היו אנשים שעשו בעבורם את העבודות האלה, כדי שהן והם יוכלו להתרכז בדברים חשובים יותר - הנהגת הקהילות, ראייה מרחבית של מה שקורה והבנת התהליכים הגדולים, ומתוך כל אלה להעניק שירות נכון והולם לכל השאר.

פעם, כשמנהיגות באמת התעסקה בשירות ולא הייתה שררה השולטת באנשים ועניינה היו עצמה בלבד, המנהיגות פינתה את עצמה מהדברים הפיזיים הקשים על ידי עוזרים ומשרתות (והיום מזכירות ועוזרים אישיים) כדי לעסוק בדברים שיהפכו את החיים של הכל לטובים יותר.

אז אני אומר - אין לנו עוזרים, מזכירים ומשרתות, אולם הטכנולוגיה פינתה אותנו מכל אלה, ועכשיו, אם נרצה, נוכל גם אנחנו לעסוק הדברים ה"אחרים". נוכל לעסוק בעצמנו ובדרכים להפוך את חיינו לטובים יותר, נוכל לעסוק באחרים ובדרכים בהן נוכל להיות להם לעזר, נוכל לעסוק בחברה בה אנו חיים, בתרבות ובעולם בכלל - נוכל להפוך למנהיגי חיינו וחיי אלה שסביבנו... אם נבחר בכך. אם נרצה בכך. אם יהיה לנו איכפת מעצמנו ומהסביבה בה אנו חיים.

ואיך מתחילים?

לדעתי - בהודיה.

בהודיה על מים חמים בשניות, בהודיה על בית שלא נסחף בגשם, בהודיה על קומקום חשמלי בעבור התה, בהודיה על שמיכה מחממת, בהודיה על כיריים (שמחליפים מדורות), בהודיה על טלפון שמאפשר לא לצאת מהבית, בהודיה על שירותי שליחים של פיצה, של סושי, ושל הסופר הקרוב, בהודיה על חיים קלים.

משם, אני מאמין הדרך כבר תפתח.

נולדנו כדי להיות ראשות השבט.

בהצלחה לנו.

אני אוהב אותך