top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

בתוכי שוכן נס


שוכן בתוכנו נס.

לא פחות מנס.

לא פחות מפלא.

לא פחות מקסם טהור של אור.

אנחנו קוראים לו לב.

האם האדירה של כולנו - זו שממנה כולנו הגחנו ואליה, בסיום כל התבניות והמעגלות, כולנו גם נשוב - הניחה אותו בתוכנו.

והנה ממש כמו כדור הבדולח של הצועניה, שגודלו נכנס בכף ידה אולם החזיונות שמעבר אליו, בתוכו ובעינייה חובקים בריאה שלמה, כך גם הלב שלנו - גודלו נכנס בכף יד אולם הוא יכול ויודע להכיל אהבה שיכולה לחבוק שמשות וגלקסיות.

לפעמים, באה אליי הזכות לחוות משהו מעוצמות האהבה הזו, ואני מגלה שאני דומע בדממה כי אין יכולת הכלה לגודל האהבה שיש בתוך הלב.

כן - שוכנת בתוכנו מתנתה של הגבירה - הלב האוהב.


ובעולם שנדמה שהוא ניזון ומשגשג על כאב, על חוסר וודאות ונושם פחד כדי להגדיל את ריאות האלימות שלו, הלב הזה שלנו אינו נמצא במקום בטוח.

אפשר היה לקוות שכלוב הצלעות ששומרות עליו כמו שיריון של אביר ועל עצם החזה ודאי מתנוסס הסמל של אמונתנו ואולי אף איזו חיית טוטם אחת או שתיים, שמגינות אנרגטית על הפלא, ועדיין כאבים חדים מצליחים להכנס אל תוכינו ולפצוע את הפלא.

אני נזכר בכל האיקונות של הבתולה אשר אל ליבה חודרים פגיונות - לפעמים שבעה בו זמנית, והלב מדמם.

כן הנס שבתוכנו חווה כאב.


ואנחנו, אנחנו שחיים בתרבות אינסטנט שתעשה הכל כדי לא לכאוב, שתתחבא מאחורי כל סלע של חוסר מוכנות ללקיחת סיכונים, או חומות פלדה של עוקצנות וציניות, או גדר חשמלית של לעזוב אותה/ו לפני שהיא/הוא ת/יעזוב אותי, אנחנו מצאנו לנו פטנט כדי לא לכאוב.

בכל פעם שהמגננות לא עמדו לנו ומישהיא/ו הצליח/ה להכנס אל הלב שלנו אולם הפחד השתלט והכאב הגיע, או בכל פעם שאנחנו החלטנו באומץ רב לקחת סיכון ולפתוח פתח... וקיווינו... ופיללנו... וניסינו... ולבסוף נפגעו (כי לא באמת לימדו אותנו איך לעשות את זה כך שיעבוד), אנחנו מצאנו את הדרך איך לא לכאוב:

אנחנו פשוט חותכים מסביב לפצע ומורידים חתיכה מהלב שלנו. הכאב הלך וגם חתיכה מהנס.

והלב לא צומח מחדש. הוא נשאר מצולק ונוקשה ולא גמיש באותה נקודה.

הלב לא גדל מחדש. הלב האחד שקיבלנו מהאם הראשונה נשאר חסר ופחות וסגור יותר.

נכון - אין כאב.

וגם נכון - יש פחות מהנס בתוכנו.

בדיוק כפי שאנחנו יכולים לקנות חמין בשקית ורק להוסיף לה מים ותוך 3 דקות יש "חמין", בדיוק בדרך שבה אפשר לקחת אקמול ובתוך 5 דקות אין כאב ראש, כך אנחנו כמו קצבים חותכים חתיכה מהלב - חותכים יפה יפה מסביב לכאב ומסירים חלק מהפלא שניתן לנו לחיים האלה - והנה בתוך דקות ספורות כבר לא כואב.


אני מגלה שהדרך הזו אינה מובילה למקומות טובים.

נכון הוא שפחות כואב.

נכון הוא שיותר קל.

גם נכון הוא שאפשר יותר לתפקד.

וגם נכון שיש פחות נשימה.

נכון הוא שיש פחות ניסים שקורים בחיינו.

ונכון הוא גם שיש פחות מקום ומרחב לאהבה - לאהבה שלנו את עצמנו, של אחרים, של אמא אדמא ושל החיים בכלל.

אני מציע שכאבים של לב - כאבים של שברונות לב, כאבים של צביטות קשות בלב, כאבים של חורים שחורים שנפערים בלב, כאבים של תקרה שיורדת למטה ומוחצת אותנו בחוסר אונים אל תוך האיבוד והבדידות והאופל - כל אלה הם כאבים שרצוי לנו לחוות, רצוי לנו לעבר דרכם, לעבד, להכיר, לרפא ולגדול מהם. כך לא נאבד את לבנו, לא נחתוך ממנו עוד ועוד חתיכות עד שכשאנחנו מגיעות/ים לגיל 50 אנחנו כמעט בפשיטת רגל לבבית כי כבר לא נשאר ממה לחתוך וכבר מזמן שכחנו מה זה הלב שלנו והיכן בתוכו עוד נשאר משהו שזוכר אהבה.

אני מציע לא לברוח מכאבי הלב אלא להיוולד דרכם ובעזרתם אל תוך מחר חדש ואל תוך הזדמנות לאהבה אחרת, בוגרת ומדהימה יותר.


אין לי פתרונות לכאבים.

על עצמי למדתי שלחתוך מעצמי רק כדי לא לכאוב מוביל לכאב הרבה יותר גדול.

אומרים עליי שאני אופטימי. אני אומר על עצמי שאני סופר-אופטימי נצחי.

אני מאמין באהבה ומאמין בתקווה ומאמין שיכול להיות לי ולכולנו טוב.

את הכאבים אני חווה, את הפצעים מלקק, מהמהלומות נופל ועושה כדי לקום חזרה, ודרך כל אלה אני מסרב לחתוך חתיכות מהלב שנתנה לי האם הראשונה הטובה כי בנס האהבה אני מאמין, רוצה לחוות אותו כמה שרק ניתן, ויודע שדקה אחת של חווית אהבה של ממש, שווה שנה שלמה של תהליכי ריפוי.


אני אוהב אותך


בלוגים אחרונים

bottom of page