גרגרי חול

אנחנו כל כך מוצפים עד ששכחנו לשים לב לצליל המכושף, העדין כל כך עד שכמעט נעלם, והגורלי של נפילתו של גרגר אחד של חול בתוך בית הזכוכית שלו בצורת האינסוף.

צליל שבאזניים מרגיש כמו נחיתה רכה של נוצת פלומה קטנטונת על האדמה, אולם בהכרה שלנו הוא קול תרועות רמות ושופרים וקרנות יער - קול שקורא לבחירות גורליות ומיד.

כך הוא קול הנפילה של גרגר אחד בשעון חול חיינו - קול של גורליות מוחלטת.

יש לנו כל כך הרבה מחוייבויות, כל כך הרבה "צריכים", כל כך הרבה גירויים ופיתויים בעולם שסביבנו, כל כך הרבה מטלות, ובמיוחד כל כך הרבה לחץ ומתח וסטרססססס שמתובלים בשלל דרכים יצירתיות ביותר שעוזרות לנו לא להיות קשובים פנימה, לעצמנו, לדברים שבאמת חשובים... עד שאין לנו כל סיכוי לשמוע את הרעמים הקדושים של נפילת גרגרי החול בשעון החול של חיינו.

ואז - אני פתאום אני שומע מן משפט שאומר : "לא היה לנו מספיק זמן."

הוי יקירה - היה לך מספיק זמן איתו - היה לך המון זמן איתו - את פשוט בחרת לעשות דברים אחרים עם אנשים אחרים בזמן הזה, ועכשיו כשמאוחר מדי והוא איננו - את מגלה את הטעות שבבחירה.

וכן, אהוב - בחרת להתרחק ולהיות עסוק בדברים שהחשבת יותר חשובים ממנה. עשית את זה מספיק עד שהיא הבינה בצורה מאוד מאוד עמוקה שהיא לא בסדרי עדיפויות שלך והיא הלכה ואין לך אותה יותר בחייך, והיה בטוח - היא לא תחזור.

הזמן שלנו בחיים האלה הוא משאב כל כך סופי. סופי ומוחלט ושאינו ניתן להחזרה.

כאן לא מדובר בבזבוז של אנרגיה שמעט מנוחה תאושש אותנו ואפשר להמשיך (או אולי איזה משקה אנרגיה יחזיק אותנו עוד קצת עם עיניים פקוחות).

כך גם לא מדובר על כסף שאפשר ללוות ולחיות על כלום, ובכאילו, ובחובות, ובכבלים, עד שגם הבנקים כבר לא נותנים כי כבר אי אפשר.

את הזמן אי אפשר לעקוף. כל גרגר של חול שנופל בשעון החול של חיינו - נופל ולא ישוב לעולם ואין דרך להלוות עוד או למתוח או לשחזר או לבקש הארכה.

כל גרגר של חול שנופל לעולם לא ישוב.

אנחנו כתרבות מפחדים מהמוות ולכן לא עוסקים בה, ועדיין היא תמצא אותנו בדיוק בזמן ולא משנה אם נהייה מוכנים לקראתה או לא - היא תבוא אלינו בדיוק קוסמי ובסנכרון מושלם.

כדאי שנהיה מודעים לכך.

כדאי שנקשיב לנפילת גרגרי החול.

כדאי שנהיה בהכרה.

יש לחיינו ולחיי אלה שאנו אוהבים - סוף.

לפני שנים עברתי הכשרה עם אחד מהתלמידים של קרלוס קסטנדה - ויקטור סאנשס - ובהכשרה עבדנו על להיות לוחם אור - זה שבכל רגע שואל את עצמו את השאלה "אם מחר אני מת, האם היום אני עושה את מה שאני עושה עם האנשים שאני עכשיו איתם? או האם אני משנה?" ואם התשובה היא לשנות - אז לשנות מיד לעשייה ולאנשים עמם אני מבקש לבלות את יומי האחרון כי העשייה הזאת היא החשובה והאנשים הללו הם האנשים שחשוב שאהיה איתם כמה שיותר.

מאוד חשוב שנתעורר אל צלילי הגרגרים של הזמן הנופלים בשעון החול של חיינו ונדע שהזמן הקצוב שיש לנו לחיות כאן, על הפנים של אמא אדמה, לא נועד לבזבוז ולא נועד לשטויות, הוא נועד לבחירות מקודשות.

קשה מאוד היא תחושת הפיספוס שקורית אחרי שאנחנו כבר לא יכולים להיות עם מישהו, והחרטה על שלא לקחנו את הזמן שהיה לנו ברצינות יותר ולא בחרנו בחכמה כשעוד היה אפשר, היא מרה וחמוצה ושורפת מאוד בגרון ובלב.

לא היה לנו מספיק זמן? - היה לנו המון זמן - רק בחרנו בו בחירות עצובות.

גרגר אחר גרגר הזמן שלנו, בעקביות ובשיטתיות, נשפך לנו בין הידיים ונעלם אל מקום ממנו לא ישוב לעולם, ואנחנו נותרים רק עם דבר אחד - עם הבחירה מה לעשות איתו וכיצד להשקיע אותו בחכמה, כך שהחרטה הצורבת תתחלף באושר מתוק וידיעה שעשינו בגרגרי החול שניתנו לנו במתנה אוהבת מהאמא הגדולה של כל הבריאות, עשייה מכבדת, מקודשת וכזו שהביאה לנו אושרים רבים.

כמה זמן עוד יש לך?

ומה יהיה עליו?

מה יהיה עליו?

אני אוהב אותך