האורות כל כך מסנוורים
האורות כל כך מסנוורים.
הם מרתקים ויפהפיים וניתזים לכל עבר ומושכים את העין ביופיים.
ללא ספק האורות מושכים את תשומת הלב אליהם ומקסימים כל עין. מקסימים מספיק כדי שנשכח שהזהירו אותנו שלא להסתכל עליהם. לא להסתכל על הניצוצות של הריתוך – האורות מעוורים, האורות שורפים את העיניים. הריתוך מרתך והאורות הניתזים ממנו מעוורים.
ואנחנו כל כך עם האורות היפים עד שכבר לא שמים לב שאנו מרותכים אל רעיונות שהם בכלל לא שלנו.
אנחנו כל כך מוקסמים, נשרפים ומתעוורים עד שאין לנו כבר מושג איפה אנחנו מתחילים ואיפה הדבר האחר מסתיים.
פתאום אין לנו יצירתיות, פתאום נעלמת ההתלהבות מהדברים הקטנים שכה אהבנו, פתאום אנחנו חיים חיים רגילים ודומים מאוד לכל שאר החיים אותם חיים עשרות אלפי האנשים שסביבנו.
החלומות המשוגעים שלנו נמוגו אל האורות,
הייחודיות שלנו הולחמה אל הנורמליות וטבעה בה,
כל מה שחשבנו שנהיה צלל לתוך אורות הריתוך, התעוור, ונעלם מאיתנו.
הגיעה העת לעצום את העיניים אל מול האורות המסנוורים אשר גונבים את דעתינו מהריתוך אשר מעלים אותנו אל תוך הרגיל.
כן - נעצום את העיניים ונתחיל לשוב אל הצבעוניות שבנו.
כן, כן - נסיט את מבטינו מהפיתוי שבאורות, נתכנס אל האפלוליות הקרירה שבנו ונמצא את הצבעים האמיתיים שלנו. נחזור הביתה אלינו, ונתנתק מהריתוך וההלחמה כל עוד ניתן. נזכור שאנחנו פלא, קסם, נס מגולמים בגוף אנושי, אנחנו קדושה מהלכת והייחודיות שלנו היא גדוּלה.
אני אוהב אותך
