הייאוש שלנו מתחבר בלילות
יש אגדה מאוד עתיקה על אחת מהמלכות של הנעלמים והשקופים של הטבע (שבגלל שאין לנו מסורת כזו, גם אין לנו שמות בשבילם ולכן אנחנו קוראים להם באופן כללי - פיות) שהייתה לה שרשרת מאוד מיוחדת. השרשרת הייתה עשויה מעין מקלעת של הרבה מאוד שרשראות קשורות ומלופפות ומחוברות זו בזו בזו. השרשרת הזו נתנה למלכה המאוד מיוחדת הזו את הידיעה לגבי כל הנתינים שלה.
יש מסורת שאמנית מאוד מאוד עתיקה ובה השאמן עונדת מחרוזת שעשויה אבנים עם חור. כל אבן קשורה למי מהקהילה וכל עוד האבן על המחרוזת, השאמן יודעת מה שקורה עם האדם.
בתוך החושך שהלילה צובעת בו את לילותינו, בתוך הזמן בו כל צבעים, כמעט, מוחבאים מאיתנו, בתוך זמן החלומות, לפעמים קורה דבר. זה לא קורה בכל לילה אולם זה גם לא מאוד נדיר. זה קורה לדקות ספורות, אולם זה זמן די והותר.
לפעמים, מתוך החלומות שלנו היאוש שבתוכינו זולג ונשפך מאיתנו והלאה. ולפעמים היובלים הדקיקים של היאוש האישי שלנו מתמזגים ומתחברים זה לזה. יובל ליובל מתחברים ממש כשם שיובלי מים עושים זאת. ולאט לאט נוצר מן נהר גדול של יאוש: מים כסופים שזורמים בתוך החושך בדממה מלאה, והם חוסר מוצא, דלתות שלעולם נעולות, חסימה מלאה, חוסר תקווה של ממש, יאוש.
וכל המים הללו זורמים לאן?
זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת. נאמר רק שיש להם יעד, וביעד יש אלה הממתינות למים הללו וקורה איתם דבר.
ודבר קורה גם מעבר ליעד של המים.
בעצם החיבור של יובלי היאוש קורה דבר אדיר, דבר מכושף, דבר מקודש.
בעצם החיבור בין יובלי היאוש של כולנו, הזדהות נולדת בנו, הבנה אל מול הסבל של האחר, רחמים נבראים בנו וחמלה גם כן. חמלה של ממש.
משהו שקושר בינינו נהיה בתוכנו בזכות התופעה הנעלמת הזו.
ממש כמו השרשת של המלכה, ממש כמו מחרוזת האבנים של השאמן, כך חיבור היאוש שלנו יוצר בינינו איזה קשר שאי אפשר להסביר ואי אפשר לנתח או להבין - נוצר ביננינו חיבור.
הלוואי ונדע למצוא את החיבור הזה בדרך מודעת ולפעול מתוכו, ונפסיק לחפש את הנפרדות והשוני בינינו ולפעול משם.
אני אוהב אותך
