העוצמה שבבקשת עזרה

"... ביום השלישי לנסיונות, נסיונות שנמשכו מבוקר עד ערב עם הפסקות קצרות לאכילה ומעט שחרור האיברים, אמקו ניגש לאלום והציע הצעה: "נסה לבקש את העזרה של האמא הממותה, אחי הצעיר."

"שהיא תעשה את האיסוף במקומי?" אלום היה מופתע וכמעט מזועזע מהרעיון.

"לא, לא - שתעשו את זה ביחד. עזרה זה לעשות ביחד ולא במקום. כך אני עושה את זה. אני מבקש את האמא הממותה שתהיה איתי, בתוכי, סביבי, במחשבותיי ובהרגשותיי, ואז ביחד אנחנו אוספים נורים.

"אלום נכנס לתנוחה אותה למד וכבר הכיר היטב וביקש את האם הממותה להיות עמו. הוא נזכר בדמותה שמברכת אותו לעתים בביקור קצר בחלומותיו ופנה אליה במילים חרישיות שמבקשות את נוכחותה עמו ואת עזרתה באיסוף נור.

הוא החל לנוע ולרכוב בידיו על הרוח, ופתאום הוא הרגיש את הנשיקה מלטפת ומרצדת על ידו. מרוב התרגשות הוא שכח את עצמו והחל לקפוץ באוויר ולקרוא קריאות שמחה: "הרגשתי נשיקה!"אמקו עמד לצד חניכו שיצא משליטה לגמרי ורק חייך. גם אנונן שיצאה מבקתתה לראות במה מדובר עמדה בשילוב ידיים וחייכה לעצמה.

"יש לך כבר נור להראות לי?" ..."- מתוך הספר ילדי הממותה שניתן לרכישה באתר זה ממש תחת הלשונית "חנות".

בקשת עזרה היא אחד הדברים שבתרבות שלנו קשה מאוד לעשות.מלמדים אותנו מגיל מאוד צעיר את החשיבות של להצליח לבד, את המשמעות של חריקת שיניים ומציאת הפתרונות בעצמנו, את המבטים המרחמים על אלה שנאלצים להיעזר בשיעורי עזר, בכלב נחייה, בלשאול אנשים איך להגיע, במשקפיים, ובהשענות על חבר כשכואב לנו.

התרבות בה אנו חיים מחנכת שכוח, עוצמה, הצלחה אמיתית וחווית "כל הכבוד", שמורים רק למי ש"עשה את זה" בעצמו ובלי כל תמיכה ועזרה.

בעיניי, החשיבה הזו עצובה מאוד.

זו חשיבה שאינה מחוברת לטבע, אינה מחוברת לידיעה פנימית, ובפשטות - אינה נכונה.

לדעתי, אם הצלחנו בעצמנו זה יופי ובהחלט ראוי לציון, אולם גם אם הצלחנו תוך שימוש בעזרה זה יופי וגם זה ראוי לקריאת "הידד!"

בדרך בה אני רואה את הדברים, בתרבות העכשווית, המערבית והכל כך כואבת בה כולנו חיים, דווקא בקשת עזרה ועשייה תוך קבלת עזרה היא הדבר החשוב שיקרה והיא קפיצת הדרך הנכונה (מובן שאיני מדבר על חינוך וסגידה לעצלות או לחוסר רצון להשקיע מאמץ או השקעה. חשוב שכולנו נלמד את עצמנו את הערכים של עשייה, מאמץ והשקעה. הדברים אמורים לגבי מקרים בהם אנחנו מתאמצים באמת ועושים רבות, והנה עם מעט עזרה הדברים יהיו יכולים לקרות אחרת).

ישנן בעיניי שתי סיבות עיקריות בגללן מאוד חשוב דווקא כן ללמוד את האמנות של בקשת העזרה:

הסיבה הראשונה היא שכך אנחנו מתקרבים מאוד לחיים הרמוניים על הפנים של אמא אדמה.

אם נצא לרגע מהעיר, הבטון, המסכים והמרוץ אחר עשייה אינסופית, ונתבונן בטבע הסובב אותנו, נגלה שאין בטבע אף לא תהליך אחד שנעשה לבד. הכל תומך בהכל והכל משלים את הכל. הפרחים שואבים את כוחם מאמא אדמה ומוצצים את אור השמש אליהם בכדי שיוכלו לפרוש כותרות ולהיות פרח של ניחוחות ויופי בעולם. התרבותם של הפרחים הללו אינה נעשית לבד - הם תלויים בדבורים, בפרפרים ובחרקים נוספים. הדבורים, בתורן, ללא צוף - מתות מרעב, ואנחנו ללא פעולתן נרעב גם כן כיוון שכל הירקות והפירות שמגיעים לצלחתינו, תלויות בהפרייתן. האריה לא יכול לחיות ללא איילה, והאיילה חייבת את העשב. האלון נעזר בסנאים לפיזור בלוטיו והתאנה בעטלפי הפירות.

אמא אדמה היא כוכבה של ביחד. היא איננה מקום להצלחה של בודד. הכל משגשג ביחד או קמל ומתפורר ביחד - מערכת אקולוגית הרמונית אשר חיה את המילה "ביחד" בצורה מושלמת.

הרעיון של להצליח לבד הוא רעיון שקיים רק אצל המין האנושי ובהחלט מביא אותנו להרס עצמי ולחוויה של קמילה.

אין תבונה בלבד.

אין יעלות בלבד.

אין הדר בלבד.

יש לבד בלבד.

וזה מביא אותי לסיבה השנייה בגללה דווקא כן כדאי וכן מומלץ לנו ללמוד לפעול ביחד וללמוד את מופלאותן של בקשת וקבלת העזרה - העונג שבביחד.כיום, כבר אין ספק - אנחנו מכונסים בעצמנו מול הטלוויזיה, המחשב, הטבלט או מסך אחר, חיים את החיים האישיים שלנו בניתוק מהסביבה, מחיי קהילה ומאינטימיות אנושית.העניין הכואב בכך הוא, שאנחנו משתוקקים לחוויות אנושיות. רובינו רוצים להיות ניראים, רוצות להיות נאהבות, רוצים להיות חלק מחבורה שטוב לה ביחד, כמהות לחיבוק, לליטוף, לחיוך ולהבעה של רגשות אהבה שהם לא רק זוגיים ולא רק בעלי כוונות מיניות.הטלויזיה, וכיום גם האינטרנט, הפכו את היציאה שלנו המבית לכמעט לא רלוונטית, הטלפון והתקשורת למרחוק תומכת את ההשתבללות שלנו גם כן, ולבסוף, חוסר התרגול שלנו בחיי חברה מביא אותנו לתחושה שאנחנו לא מתאימים או מתאימות למה שקורה "שם בחוץ" וההתכנסות אל תוך עצמו מתעצמת.

והנה דעתי: בני אדם הם חיות של עדר/להקה/קהילה.

הפיתוי ללבד הוא אדיר בתרבותינו המערבית, ועדיין אם נאזור אומץ, אם נאלץ את עצמנו להתאמץ ולצאת מגבולות הבטוח והידוע שלנו, אם נצליח להוציא את המילים "אני זקוק/ה לעזרה" עשינו את הצעד הראשון והכל כך חשוב ביציאה מתוך הקונכיה.

יש אושר גדול בעשייה מושתפת - רואים את זה בפרוייקטים כמו הגינות הקהילתיות שמתחילות לצוץ במקומות רבים בארץ, יש שמחה ענקית בשהות עם אנשים שחושבים בצורה דומה - בואו לאחד מטקסי הלבנה של אומטה ותחוו את זה בדרך אישית ביותר, יש הרמוניה ותקשורת וחום ופוטנציאל לחיי חברה טובים בלבקש עזרה בסחיבת הסלים מהשוק, הארגזים של איקאה מהמכונית, העצים לקמין מהאוטו, או כל דבר אחר.

בעולמנו שלנו, בתרבות בה אנו נמצאים, בקשת עזרה היא אינה מעשה של חולשה - היא מעשה של גבורה, התגברות על הרבה מכשולים פנימיים ויציאה לכיוון של חיים הרבה יותר הרמוניים, הרבה יותר נכונים ובעלי הרבה יותר פוטנציאלים לחיוך.

וחשוב שתמיד נזכור את המילים שציטטתי בתחילת דבריי מתוך הספר "ילדי הממותה" (שמלמד יותר מהכל על אהבה), שעזרה לא אומר שמישהו עושה במקומי - עזרה זה לעשות ולהיות ולחוות את האנרגיה הקסומה של ה"ביחד".את הניכור אנחנו מכירים היטב.את הקור האנושי גם כן.

בואו ננסה לחזור אל הרעיון הבסיסי והכל כך פשוט והגיוני - הרעיון של העזרה ההדדית (בקשה וקבלת עזרה) - הרעיון של הביחד.עוד נגלה שטוב לנו בעדר, שנעים לנו בלהקה ושיש הרבה שמזין את נישמתנו בחיים בהם החברים שלנו הם לא תמונות על מסך אליהם אנחנו שולחים חיוכים צהובים, אלא אנשים של ממש בהם אנחנו נוגעים בחום וחולקים את פעימות לבנו.

ולרגע אינני מציע שאינטרנט הוא מיותר - לדעתי, הוא פשוט לא הכל בחיים :)

אני אוהב אותך