הציפורים נודדות והלב גם
ארץ ישראל היא ארץ מאוד מיוחדת. במשך דורות ועידנים היו כאן אנשים. עברו כאן תרבויות רבות ומשלחות מגוונות, ישבו כאן עמים רבים, ואימפריות לא מעטות נלחמו על השליטה באדמה הזו. כך הוא הדבר - אנו חיים במקום מבוקש מאוד ומבורך מאוד.
והנה, לא רק אנחנו - בני האדם - חושקים בפיסת האדמה הקטנה הזו - גם הציפורים אוהבות אותה מאוד.
בעונת הנדידה אפשר (לפחות באזורינו הגלילי) לראות להקות רבות של ציפורים נודדות ועושות את דרכן למקומות אחרים. לפעמים להקות ענק הכוללות עשרות ציפורים, לפעמים שלשה או חמישייה, ולפעמים המון סואן שאי אפשר בכלל להתחיל ולספור אותו. הציפורים נודדות מעלינו הלאה אל המקום אליו המגנט הפנימי והאינסטיקטיבי שלהן מושך אותן.
פעמים רבות ניסיתי להרגיש כיצד הן יודעות לאן? כיצד הן מוצאות את הכיוון הנכון ללא מכשירים, ללא ספר הדרכה, ללא כלי, תמרור או סימן שמראה את הדרך.
בעיניי, עד היום, יש בתופעה הזו קסם של ממש.קסם של ממש.
כן - כן - קסם. לא טעיתי במילה.
אני לא מתחבר לרעיון של תכנות גנטי או דברים דומים - קסם זה דבר שאני מבין, וזה המקום בו אני נמצא מול התופעה המופלאה הזו - נדידת הציפורים.ובכל פעם שאני עומד ומביט נפעם על הלהקות שעפות מעליי (כי אני לא יכול להמשיך הלאה בלי לעצור לכמה רגעים ולהתפעם מהיישויות המכונפות המופלאות הללו שבאופן כל כך בטוח ויודע עפות אל מקום שהן וודאיות שיהיה טוב בעבורן), אני שואל את עצמי האם גם בי ואולי בכלל - בנו - בני האדם - יש מין צורך נדידתי שכזה? האם גם אצלינו יש מגנט שמושך אותנו אל מקום שיהיה טוב בעבורינו? האם גם לנו יש קסם דומה לקסם המופלא של הציפורים?
לפני מספר ימים, בעודי עומד תחת להקה יפהפייה של ציפורי ענק (שלא הצלחתי לזהות בוודאות אולם אני מעז להמר על סוג של דיה/עיט/איה ושות') שהסתחררה בספירלות מופלאות מעל שדה חרוש, פתאום הייתה בי התשובה לשאלה הזו.
פתאום ידעתי שגם בנו יש מגנט שמושך אותנו אל מקום שיהיה לנו טוב.
מגנט שאנחנו פוחדים ממנו.
מגנט שיש בו סכנה בעבורנו.
מגנט אדיר ועוצמתי שמושך ללא לאות ומנסה לכוון אותנו למרות שרובנו מתנגדים לו ביותר.
מגנט שנאלץ להתמודד עם חינוך ועם אגו ועם ציניות.
מגנט קסום יש בנו - ואנחנו - תרבות שאינה מאמינה בקסם - עושים לו חיים קשים.
גיליתי שהמגנט שלנו מושך אותנו לכיוון אהבה.
באופן הטבעי ביותר, אם רק נניח לעצמנו, אנחנו נמשכים לאהבה. נמשכים אחרי ידיעה פנימית, תחושה עוצמתית ביותר, דבר קדמון וראשוני היודע בבהירות מוחלטת את מי אנחנו אוהבים. המגנט שלנו רוצה להיות באהבה.
ואנחנו:
מפחדים להפגע,
מפחדים מדחייה,
מפחדים מנטישה,
מפחדים מהשפלה,
מפחדים משלא יצליח,
מפחדים שיגמר,
מפחדים שאנחנו לא מספיק טובים / לא מספיק ראויים / לא מספיק מוכנים / עדיין לא שם /
לא מספיק יודעים להיות באהבה / לא.... (השלמ/י את המשפט בחוויה הפרטית שלך)
אז אנחנו וחוסמים את המקום האמיתי, הכן והיודע הזה ועוברים לראש שלנו שיודע לספר סיפורי אימה ויודע לביים סרטי אסונות וקטסטרופות ושמספר לנו שיותר טוב להתרחק מהסכנה הנוראית הזו של אהבה שאולי זה נכון שהיא כמו אש מחמם ומנעים... אבל זה גם נכון שהיא יודעת להתלקח ולשרוף את חיינו על ראשינו ובכלל, ועוד יותר מפחיד ואפילו מעורר סיוט וטרור פנימי - אש האהבה הזה עלול גם לכבות ואז נישאר בחשיכה ובקור אחרי שכבר ידענו את הטוב - ומה אז? איך נחיה עם הכאב של הגעגוע? של הנטישה? מה אז?
ובמקום אהבה יש לנו הגיון צלול וקר שמסביר מדוע טוב להתעלם מהמגנט הפנימי ושהוא, למעשה, שטויות.
יש לנו ציניות ארסית אשר מונעת מכל נסיון של טוּב ונועם של ממש לגעת בנו ולהתקרב אל מקום שבו נברר שוב האם המגנט שלנו כל כך נורא.
ויש לנו בהירות שאהבה היא לא אמיתית אלא רק פעולה כימית בראש.
ויש לנו לגלוג על אלה שמצאו אהבה והעזו, ועל כמה שהיא מיותרת והורסת את חייהם.
יש לנו ריחוק ששומר אותנו מול מחשב ואת החברים שלנו כתמונות קטנות ולא ממש מזיקות.
ויותר מהכל - יש לנו בדידות פנימית ארוכה, ארוכה, ארוכה, שהאופק שלה משתרע מקצה היקום ועד כלות הבריאה ובתוכה יש לנו כל כך הרבה הדים של קולותיהם של הפחדים האישיים שלנו, עד שכבר הפסקנו לשמוע אותם בתוכנו ואנו נותרים עם דממה מביכה שבהתחלה מאוד נבהלנו ממנה, אולם עכשיו - משכבר התרגלנו אליה, אנחנו יושבים בתוכה ודי.
די.
באחד השיעורים הנפלאים של קלריסה פינקולה אסטיס (רוקדות עם זאבים וכו') היא מספרת על ניסוי שנערך לפני שנים ברוסיה:
בנו כלוב שהיה מחולק לשניים ובמחיצה שבין שני החצאים - פתח. את תחתית הכלוב, בכל אחד מחצאיו, חיברו לחשמל. אל הכלוב הוכנס כלב.
הניסוי התחיל בכך שפעם בכמה זמן חישמלו את ריצפת החצי האחד והכלב זינק ממכת החשמל ולמד לעבור לחצי השני של הכלוב בו הריצפה הייתה בטוחה.
כאשר הכלב למד לעבור אל החצי הבטוח, שינו את החישמול והחלו לחשמל את החצי השני, והכלב האומלל למד לעבור לצדו השני של הכלוב.
כאשר הכלב למד לעבור מחצי לחצי בהתאם לחשמל שברגליו, עושי הניסוי (הנורא מאוד בעיניי) העלו הילוך וחישמלו את כל ריצפת הכלוב כולה - בשני החצאים גם יחד.
מה קרה לכלב?
בתחילה הוא רץ מצד לצד מנסה למצוא את המקום הבטוח להיות בו. מקום שכמובן לא היה שם יותר. לאחר שרץ מספיק זמן, רץ וחיפש ולא מצא מקום בטוח, הוא פשוט התיישב והניח לעצמו להיות מחושמל שוב שוב ושוב ביאוש שלא נגמר.
כך אני רואה את הבדידות העצומה שבתוכינו - בדידות שכל כך פוחדת מאהבה עד שהיא מוכנה להתיישב בתוך הניתוק, הקור והפחד ולחיות חיים שלמים כשהיא מחושמלת ללא הפסקה וכל כך כואבת עד שהיא כבר לא מרגישה דבר.
והאם אני מדבר כאן על אהבה זוגית?
אפשר.
אבל בהחלט לא רק.
אני מדבר על אהבה של חברות של ממש, אני מדבר על אהבה של אחים או אחיות, על אהבה של אדם לחיה שחולקת איתו את חייה, אני מדבר על אהבה לאמא אדמה ולטבע, על הורות שבאמת אוהבת, ואולי לפני הכל אני מדבר על אהבה שלנו אל עצמנו ואל מגוון החלקים שלנו ושבנו שלא כולם הם מושלמים ועדיין, בעיניי, ראויים לאהבה.
לאהבה הרבה מאוד צורות בעולמנו, הרבה מאוד קולות והרבה מאוד התבטאויות ופנים והתגלמויות.
אהבה יכולה להיות בחיבוק, בצעקה, בדמעה ובסירוב.
אהבה יכולה להיות בעזרה, בשקט מקשיב, בקבלה והתרחקות.
אהבה יכולה להיות טעימה מאוד, מעוררת מחלה ואפילו מבהילה.
אהבה באה בהרבה צורות ואם נסכים לה ונסכין לראות אותה - היא תהייה לנו לאוצר.
לדעתי - המעצור הגדול ביותר שלנו מאהבה הוא הפחד שהיא תיעלם לנו.
"שאני אוהב עם כל הלב ואז היא או הוא יעזבו אותי."
"שיהיה לי הדבר הנכסף הזה ואחר כך הוא ילקח ממני."
לדעתי זה הפחד הגדול מכולם - הפחד להשבר כך ולהתרסק כל כך עד שלא נוכל לאסוף את עצמינו פעם נוספת ולהמשיך לחיות.
אני מכיר את הפחד הזה.
מכיר אותו היטב ועומד מולו רבות.
אני גיליתי שאני מעדיף לקחת את הסיכון זה של האהבה מאשר לחיות בידיעה שאולי... (השלמ/י את המשפט בחוויה הפרטית שלך).
אבן אדומה מנוקדת - נשמת השאמנית הזקנה שמתוקשרת על ידי במפגשי זמן אדמה (כהסו ללוח היארועים של אומטה ותדעו מתי המפגש הבא) - אומרת :
"אני מעדיפה לחוות אהבה לשלוש דקות - אהבה שלמה שתמלא את כל הוויתי, ולהתאבל על מותה שנה שלמה אחר כך, מאשר לא לחוות אותה בכלל."
אני מאוד מסכים.
אהבה היא אוצר מופלא שאל לנו להתנזר ממנו למרות כל תרחישי הזוועות אותם הראש שלנו ממציא - המגנט הפנימי שלנו יודע מה נכון. הוא יודע שגם אם נפגע (מובן שלא חייבת לקרות הפגיעה אבל עצם האפשרות...) זה יהיה שווה את זה.
הדבר האחד שבעיניי צריך (ולמרות שזו מילה חזקה אני בוחר להשתמש בה כאן), צריך, צריך לקבל עוד ועוד הזדמנויות וסיכויים הוא, אהבה.
לעוף אחר המשיכה המגנטית הפנימית הזו שלנו ולנסות להתחמם פעם נוספת לצד הפלא הנצחי והכי פחות מובן שקוראים לו אהבה. מה שהציפורים יודעות לעוף אחריו ומה שהפקעות יודעות לפרוח בעצתו גם אנחנו יודעים - אם רק נעז...
אני מאחל לכולנו שנזכה לה ושנזכה בה ושלעולם לא נפסיק לנדוד בעקבותיה - א.ה.ב.ה.
אני אוהב אותך
