כשאני פותח את מזווה חיי
כשאני פותח את מזווה חיי, צינצנות הכאבים המשומרים הם הדבר הראשון שאני פוגש.
הזכרונות שלנו משמרים את הכאבים.
בחומרים שקופים ולא ברורים הם עוטפים את הכאב, מכניסים אותו לצנצנות שקופות ואין להם צורך לשים עליהן מדבקה עם שם ותאריך. לא אין להם צורך בכלל כי מיד כשפותחים את דלת הארון במזווה ורואים את הכאב, יודעים עליו הכל: את הזמן, את מי שהיה שם, את חריפות או מרירות התחושה, את הרצון למות מבושה - יודעים הכל.
וכך כשהדלת של מזווה חיי נפתחת - הכאבים המשומרים שלי מחכים לי.
עכשיו...
אני נושם עמוקות אל מול התצוגה המבהילה של הצנצנות שאת דממתן האוזן שומעת אבל את הצרחות שבהן הלב יודע, ומתחיל להזיז אותן הצידה - קצת ימינה ושמאלה ממרכז המדף - ממרכז הבמה - ממרכז חיי ותשומת לבי. ואז אני מגיע אל הצנצנות של האהבה. גם אותן הכינו ושימרו הזכרונות שלי.
אני שואל את עצמי מדוע אני מסדר את המזווה ככה שהצנצנות של האהבה מאחור, במסתור, מאחורי הצנצנות ההן...
לא יודע למה.
אני רק מזיז את הכאבים ומתרכז באהבה. נותן ללב שלי להתרחב אל מול האהבות המשומרות בדייקנות ובמופלאות, נושם את שיש בהן, בצנצנות, ויודע שעכשיו טוב. בדיוק כמו שהיה אז - ברגעים מופלאים של האהבות הגדולות והקטנות גם כן.
עכשיו, כשאני נוגע ומחזיק בידיי את השימורים שלהן, עכשיו טוב.
וברגע שאני סוגר את דלת המזווה, אני מזכרי לי שבפעם הבאה שאפתח אותה, לא אעצר בצנצנות הראשונות, אחפור לי ואנבור לי ואנשום לי עד שאגיע אל אלה שלבי מתרונן אליהן.
אני אוהב אותך
