top of page
logo of umata

מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

כשהגעתי זקן אל האי והייתה צלקת


זיכרון מחיים כל כך רחוקים...


אז עכשיו שאתה איתנו וחזרת מהחניכה הראשונה שלך, ננקה אותך.

אני מורידה את כל השיער על הראש ואחר כך גם מהפנים.

ניתן לו לקחת ממך את כל העבר הקשה כדי שנוכל להתחיל מחדש.


אניבידייך גבירה קדושה. מה שאת מחליטה נעשה.

דרור, אהובי, הציע לי לא להתנגד לדבר, ועליו, לבי סומך לגמרי.

גם אין דבר מעברי שהייתי רוצה לשמור כך שהנה - קדימה.


מה זו הצלקת כאן בצידו של הראש מָטוּלִי?


זה שום דבר.


זו צלקת גדולה מדי מכדי להיות שום דבר עכביש יקר.


שתקתי.

הכאב לא היה כבר בראש, הוא היה בלב ובבטן ועמוק.

האישה הטובה שכולה הייתה לבושה שחורים ושבוודאות הייתה צעירה ממני שנים לא מעטות לא אמרה דבר, רק המשיכה לגלח את ראשי בידיים עדינות ובתער חד ביותר, תוך שהיא מזמזמת איזה ניגון מתוק ועדין.

אור היה בניגון ואור היה בידיה של האמא השחורה הזו שאת שמה, אז, עוד לא ידעתי. והאור בא אל תוך לבי ומשם שחרר בעיניי דמעות שכבר חשבתי שיבשו להן מזמן, ושכבר לא שם. האור עטף אותי בחיבוק עדין שמעולם לא חוויתי כמוהו עד שמצא אותי דרור הטוב, ותוך שבכי חרישי מרטיט אותי, הצלחתי לדבר את מה שהתבקשתי:


הם לא רצו אותי לידם.

הם אמרו שאני אחר ושונה וזה בגלל שאני שייך לשדים הלבנים - אלה שבאים רק לנשים והופכים אותן למפלצות.

הם אמרו שאני לא צריך לחיות, הם אמרו שאני גם לא צריך למות. עליי לסבול כל חיי כי אני כל כך אחר ומוזר ועם שדים עד שאפילו מוות לא תבחר בי להיות שלה.

היו להם אבנים.


הרגשתי את ידה רועדת על הקרקפת שלי למרות שהיא ניסתה לשמור על יציבות ולתת לי מהכוח של האור שלה.


אנחנו מסירים את כל זה מעליך מטולי העכביש.

החיים ההם נגמרו. מעתה אתה עם אנשים שאוהבים אותך.


כשהיא עברה מאחוריי אל קדמתי והחלה לגלח את הזקן הבהיר, ראיתי את הדמעות שבעיניה וידעתי שהיא לוקחת ממני את הכאב. לוקחת אותו אל תוכה. אליה.


הכאב הוא שלי ולא לך לשאת אותו או לסבול אותו.


הכאב שבך הוא לא רק שלך. מעתה הוא של כולנו, וכולנו נישא אותו ביחד. כך העול של משקלו לא יהיה רק שלך.

ולאט לאט עם השנים כולנו ביחד איתך נרפא אותו ונסיר אותו מאיתנו.

מעכשיו אתה לא לבד יותר בעולם. אתה חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממך. אנחנו חולקים בכל.


היא גילחה אותי בעודה מהמהמת את ניגון האור ואני ישבתי בדממה, דומע ועושה כל שאני יכול כדי להאמין שמעכשיו יהיה אחרת.

ולמרבה ברכתי - היה.


בלוגים אחרונים

bottom of page