להיות כמו עץ

במאה הקודמת (עושה לי חיוך להגיד את זה ולחשוב שהייתי שם), מספר שנים לפני שנת ה 2000, למורה האינדיאנית הראשונה שלי - טווילה ניטץ' שני זאבים (אם שבט הסניקה וזקנת משפחת הזאב) - היה רעיון מבריק - לאסוף במקום אחד זקנות וזקני שבט מכל העולם לשבוע של שירים, ריקודים וסיפורים. היה ברור שלא יערכו עניינים שאמניים או רוחניים מאוד - רק סיפורים וצחוק.

למרבה הברכה, לאחת מהתאספויות אלו, טה-רה ואני הצלחנו להגיע.

לספר את כל שעברנו וחווינו בשבוע הזה אי אפשר בפעם אחת (ואולי גם לא בפעמיים).

נספר שלמדנו שם על זקני שבט, על הוראת הידע האינדיאני, על להיות שומר אש למשך שבוע שלם (יום ולילה ללא הפוגה), על זקני שבט המלמדים את הגברים הצעירים ערכים ושלום, ועוד שיעורים רבים אחרים.

ואחד מהדברים הגדולים שחוויתי בכנס ההוא הייתה מרי סנדר.

מרי סנדר הייתה מורה אינדיאנית בעלת שם בינלאומי (היא עברה מעבר לשער האחרון לפני זמן מה). היא למדה מה"דינוזאורים האחרונים בדורם" בתחום - זקנים משכמם ומעלה שכבר אינם נמצאים עמנו אלא גם הם עברו לעולם הרוחות והמשיכו הלאה בדרכם.

האישה הייתה באמת מופלאה ושמעתי עליה רבות עוד לפני שנפגשנו.

לשמחתי, מצאתי את עצמי במעגל שיחה אינטימי איתה מחוץ לזמן של הפעילות הרשמי. פתאום הייתי עם עוד כמה צעירים, יושבים על ספסלי עץ ומקשקשים עם האישה המופלאה הזו.

ובתוך ה"קישקוש", בתשובה לדיבור של אחת מהנשים שישבו עמנו, מרי נתנה שיעור שהולך איתי עד היום:

"עצים, אם יניחו להם, יצמחו לעולם לפי התבנית האמיתית של עצמם".

אני זוכר את המילים שלה במדויק עד היום כל השנים הללו (מהמאה הקודמת :)).

היא הסבירה לאותה אישה שהתלוננה על קשיים בחייה, שהעצים מלמדים אותנו שיש בנו הכוח לחיות ולהיות אנחנו ללא קשר כלל לקורה סביבנו או בחיינו.

עצים - דבר שנראה כל כך יומיומי ושכמעט נתפס כמובן מאליו בחיינו - הם מורים רוחניים אדירים.

עץ, אם כורתים לו ענף, לא יושב ובוכה על מר גורלו - הוא מצמיח ענף אחר במקום.

אם הגנן מחליט שהצורה הנכונה של העץ היא ספירלה או פירמידה או כדור (לא עלינו) וגוזם אותו בהתאם, יומיים אחר כך העץ יוציא את עליו לפי תבניתו שלו פעם נוספת מבלי להתחשב ברצון הגנן - אין כאן מסכנות ואין כאן התייאשות גם אחרי הפעם השלישית שהגנן גוזם את העץ ו"מעצב" אותו.

העץ בשלו ודי.

תמיד הוא יצמיח את החדש שלו לפי התבנית של עצמו ותמיד ישאף להיות בצורותו כפי שנועד להיות, ולעולם לא יפסיק, ולעולם לא יחדול, ולעולם לא יתלונן ולא ישב בצד בשקט בוכה את מר גורלו, ולעולם, לעולם, לעולם, לא יתייאש מלהיות הוא כפי שתבניתו האמיתית היא.

השיעור הזה היה ועדיין מאוד חזק בעבורי.

הוא מדבר איתי על הכוח האינסופי הגלום בכל אחד ואחת מאיתנו - הכוח של התחייה.

כל אחת וכל אחד מאיתנו חוו בחיים כאבים גדולים מאוד. הכאבים הם גם פיזיים וגם רגשיים. כולנו חווינו אכזבות בחיינו, שבירות ובגידות באמון, כולנו חווינו "לא!" שהתעופף אל הפנים שלנו ולא תמיד בנחמדות, כולנו חווינו חוסר אונים ועוד מגוון כאבים גדול ביותר.

הבחירה היא לעולם שלנו - האם נתייאש, נוותר ונניח לגנן הנעלם להמשיך ולקצץ אותנו ואת חיינו כי "אין ברירה" וכי "ככה זה בחיים", כי "כאבתי מאוד ואני לא מוכנה לקחת יותר סיכון" וכי "הנסיון מלמד ש...",

או

שנמשיך להוציא את העלים שלנו, את הענפים שלנו, את הדרך שלנו להיות הדבר הנפלא שטמון בתוכינו.

למרות שקיצצו אותנו - נמשיך ונצמח,

למרות ש"עיצבו" אותנו - לא נוותר על עצמינו,

למרות שלאנשים אחרים היו רעיונות שכאבו לנו ופגעו בנו - להמשיך להיות אנשי תקווה, אמונה בטוּב, רצון להצליח, ובעלי אנרגיה מופלאה של "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב".

השיעור של העצים מלמד אותנו שבתוך כל אחת וכל אחד מאיתנו ישנו כוח עצום ואינסופי של לידה מחדש, של תקומה, ושל תחייה. הכוח הזה זמין לנו תמיד, וזה רק עניין של בחירה האם גם אנחנו, כמו אחינו "האנשים העומדים" - כך האינדיאים קוראים לעצים - שואבים אותו מתוך מצולותינו הנישמתיים, מרימים ראש ומוציאים את העלים הייחודים שלנו פעם ועוד פעם ושוב.

אנחנו חיים בתרבות מרובעת.

תרבות שאוהבת קוביות, אוהבת לרבע, אוהבת לשטח ואוהבת לעשות את הכל נורמאלי.

בתרבות כזו, קשה להיות אחרים.

בתרבות כזו, כדי לשמור על ייחודיות יש לשלם מחירים לא זולים.

בתרבות כזו, מי שיש בה רוח חופשית ומי שהכנפיים עוד לא נפלו מעליו מרוב כיווץ, יכולות/ים לקבל השראה, כוח ותמיכה מהעצים.

הם כאן להראות לנו שאפשר.

אפשר ואפשר שוב ואפשר גם פעם נוספת.

בתרבות המרובעת הזו, האחרות/ים - אלה שלא מוכנות/ים לוותר על התבנית האמיתית שלהן/ם, יכולות/ים להיות אחד משני דברים:

מוזרותושונות / מוזרים ושונים

או

מיוחדות ונדירות / מיוחדים ונדירים.

מי קובע מה אנחנו?

רק אנחנו.

אני זוכר את ההתלהבות של מרי סנדר כשהיא לימדה את השיעור הכל כך חשוב הזה באותו כנס אינדיאני מופלא. למרות שעברו כבר למעלה מ 30 שנים מאז שמעתי אותו, אני זוכר אותו מהדהד אמת ומציל חיים, ממש כאילו שמעתי אותו לפני 5 דקות.

יש לנו מודלים לחיקוי מופלאים סביבנו.

הם בעלי שורשים בתוך אמא אדמה וכוח רצון אדיר שגומע עצמו מהשמש.

הם לא מוותרים לעולם והם תמיד, תמיד, תמיד חיים את עצמם.

הם מיוחדים

הם נדירים

הם מופלאים

ובכך שהם חיים את עצמם הם גם נותנים לנו חיים.

אז בואו נחייה את הנדירות שלנו ובכך ניתן אנו חיים לכל כך הרבה סביבנו.

תחייה נפלאה לכל!

אני אוהב אותך