לזכור את עצמנו כמו שהדרקונים זוכרים
"...יצורים נעלים. גזע עליון.
משכנם הוא זה של אלה המשפיעים על היכלות הזמן, המרחב והחלום.
הם אלה הקובעים גורלות של חיים וסיוט, בעולם שאינו יודע כי במרחק נשימה אחת, הם.
מרהיבים, נוטפי יופי שעין לא חזתה כמוהו מאז לידת השמש הראשון מרחם האפלה הגדולה, חושניים, שקופים כחלומות פרפרים, פראיים כתוהו שכל אילוף אינו יכול לחול עליו, והם שומרים עצמם לעצמם - כך בטוח יותר..."
(מתוך הספר דרקוני מאיה)
הדרקונים ללא ספק יודעים את עצמם. האם לא נעשה בתבונה אם נדע את עצמנו?
לפני שנים רבות מאוד - בילדותי המאוד מוקדמת - נפלתי מקומה שלישית. זה היה בבוקר בו שיחקתי עם עוד שני ילדים בבניין שהיה בתהליך בנייה, התנדנדתי על מה שאמור היה להיות בסופו של דבר חלון גדול ובעודי אוחז באחד מברזלי הבניין, האצבעות ניתקו מגע, ואני, עם הפנים כלפי האדמה, נפלתי.
עד כאן הכל ברור בכל העולמות.
מכאן מתחיל פיצול שישפיע על כל חיי.
מרקם המרחב והזמנים נפרמו מעליי ושני עולמות שונים ומציאויות שונות נוצרו סביבי:
במימד הגשמי (כך המבוגרים סיפרו אחד לשני ולרופאים השונים אליהם הובהלתי), אני נפלתי נפילה מלאה ושלמה עם כל הגוף שלי על האספלט שהיה במקום - פנים אל האדמה וכל הגוף נמרח.
לעומת זאת,
בחוויה שלי שאני זוכר, עם נפילתי בדיוק הגיעה למקום אישה - אמא שדחפה עגלת תינוק (את מי שהיה בעגלה לא ראיתי) - והיא תפסה אותי בנפילתי והניחה אותי שלם וללא כל פגע על האספלט.
!!!
כל הבדיקות וכל הצילומים שערכו לי הרופאים לא מצאו כל חבלה, שבר או פגיעה בגופי. גם לא היו כל סימני נפילה או חבלה חיצוניים - כלום. אפילו לא שריטה או סימן כחול אחד.
ולמרות כל אלה, אני התחלתי לצלוע.
אבי אירגן לי מקל עליו נשענתי בהליכתי.
אחר מספר ימים פתאום המקל "נעלם" ואני המשכתי ללכת כאילו דבר לא אירע. פשוט כל כך היה ברור לי מכל הדרמה של הרופאים ומכל הפחד של המבוגרים שחייב להיות משהו לא כשורה איתי, אז צלעתי... רק לא באמת. וכאשר המקל נעלם, נעלמה גם הצליעה ושבתי לעצמי.
בעיניי החוויה שלי, שהייתה כנראה לא גשמית, הייתה כל כך חזקה בעבורי וכל כך אמיתית בעבורי עד שהגוף שלי לא סבל מכל טראומה או חבלה בעקבות הנפילה מהגובה הרב הזה.
האמא הקוסמית התגלמה מתחת לאותו החלון ושמרה עליי, אספה אותי אליה והניחה אותי על האדמה בבטחה. ובגלל שזו הייתה המציאות שלי ללא כל סימני שאלה וללא כל ספק, המימד הפיזי נאלץ היה להתרצות, להתגמש, ו"לשחק" לפי החוקים הללו.
כשהאגו שלי נכנס לפעולה והפחד איתו, הצליעה המדומה הופיעה, אולם לשמחתי גם נעלמה במהרה...
מה אם אנחנו לא החוויה הגשמית הפיזית שלנו?
מה אם אנחנו משהו הרבה יותר גדול, נשגב, עוצמתי ומופלא מזה?
מה אם אנחנו יצורים נפלאים, נצחיים, בעלי אורות אינסופיים וכוח בריאת מציאות מרהיב?
והנה שאלה לכולנו (ובמיוחד לקבוצת התלמידים שלי במסלול סהרל): מה אם מה שקורה לנו בתהליכים הרוחניים/מדיטטיביים/אנרגטיים הוא האמת המוחלטת לגבי עצמנו ואילו המציאות הגשמית היא רק החלום?
הדרקונים ללא ספק יודעים את עצמם. האם לא נעשה בתבונה אם נדע את עצמנו?
אני מציע שאולי כבר הגיע המועד בעבורינו להזכר שאנחנו אורות נצחיים אשר בחרו מסכה אנושית לזמן קצוב מאוד. זיכרון זה, לדעתי, יביא אותנו לחיות את המציאות הגשמית בצורה הרבה יותר הרמונית והרבה פחות מפחדת. נוכל לצלול אל תוך חווית האנושיות בחופש מלא ובחדווה גם כן, מתוך ידיעה שאנחנו כאן לחוות דבר אולם זה לא הכל - אנחנו הרבה יותר מכך, והעולם כולו הוא הרבה יותר מכך.
ההבדל בין לחשוב שכל הבריאה כולה היא קרוסלה ושזה כל מה שיש, לבין לדעת שקרוסלה היא אופציה אחת בגן השעשועים ואני יכול לבחור עוד הרבה בחירות ועוד הרבה גנים או מגרשי חוויה אחרים, הוא הבדל דרמטי עד ביותר. הוא גם מביא את חווית ההסתחררות על הקרוסלה למקומות הרבה הרבה הרבה יותר נכונים והרמוניים כשיודעים באמת מה שקורה כאן.
אז אני בהוכרת תודה על כך שאמא הייתה שם כדי לתפוס אותי ואני בטוח שאם תחפשו, תוכלו למצוא גם בזכרונות שלכן/ם מקרים רבים שבהם היא הייתה שם כדי לשמור ולהגן עליכן/ם. אולי ראיתן/ם אותה ואולי לא, אולם היא הייתה שם, ועדיין נמצאת גם כרגע.
אני מאחל לכולנו שנדע מי אנחנו, בדיוק כמו הדרקונים, ושבכך חיינו יהפכו ללא פחות ממפוארים, כראוי לחיים של יישויות אור נצחיות אשר מהותן היא אהבה.
אני אוהב אותך
