לפני מספר שנים נשבר לי הלב

לפני מספר שנים נשבר לי הלב.

נשבר יפה. נשבר כואב. נשבר לא רק בסדק קטן שאפשר לתקן אותו בכמה דקות עם מעט חומר מילוי וצבע או להסתיר עם תמונה ודי – נשבר בריצפה. עפו בלטות באוויר, נפתח בור ענק שהביא עד ליסודות, בלוקים ויציקות בטון התרסקו, ואני צנחתי אל תוך הבור העמוק שהביא היטב אל תוך העולמות התחתונים של חיי והפגיש אותי עם המפלצות והשדים שלי באופן אינטימי ביותר.

כאבתי ואפילו נדרשתי לרופאים.

היה ברור לי שאני מתנתק ומתרחק מאותו אחד שאכזב אותי ושפגע בי כל כך. היה ברור לי שמה שהיה בינינו נגמר ודי – אני את הלב שלי לא מפקיר כך יותר לעולם. גם כי הכאב היה כל כך עצום עד שלא חשבתי שאשרוד עוד משהו כזה, וגם כי הרגשתי שלא מגיע לו. פשוט לא מגיע לו מקום בלב שלי.

היה ברור ל שאני הצודק, אני הקורבן, ובזה זה נגמר.

התרחקתי ממנו כל כמה שאפשר היה וניתקתי כל קשר רגשי ממנו. דממה מלאה הייתה בין שנינו ואני עשיתי אותה - האפלה גמורה.

לאחר שבועיים כאלה (בערך), שבועיים שבהם עשיתי כל שביכולתי (כולל להעזר באנשי מקצוע אלטרנטיביים וקונבנציונאליים) כדי לרפא את הלב המנותץ שלי, הלב התחיל לדבר איתי.

המשוגע הזה רצה להמשיך ולאהוב.

המטורף הזה שרק לפני רגע שתת דם, רצה להמשיך ולאהוב.

הקול שהייתי בטוח שאין בו כל שפיות שדבר איתי מבפנים, רצה לקחת סיכון מחודש... אולי יהיה אחרת...

לומר את האמת – פחדתי. פחדתי מאוד מהסיכוי שכאב כזה יחזור על עצמו. פחדתי כל כך עד שנלחמתי בלב שלי, וזה ממש לא עזר להחלמתו, אבל לא הייתי מסוגל לדמיין אפשרות של סליחה וחזרה לאהבה עם אותו אחד שבהחלט לפי דעתי הגמורה גם לא הגיע לו לקבל ממני אהבה או מחשבה טובה או בכלל.

לבסוף נכנעתי.

כן – נכנעתי לחוסר האחריות של הלב שלי שלא הפסיק לכמוה לאהבה.

השאלה היא כמובן : למה? למה נכנעתי והסכמתי לקחת את הסיכון לאחד הכאבים הגדולים ביותר שחוויתי מימיי?

נכנעתי כי אמי – גבירת כל העולמות וכל שמעבר להם – הזכירה לי שהיא הביאה אותי לעולם הזה כדי להיות אהבה וחיבוק, ולא מלחמה וצדק.

לפעמים ידיעת האמת היא דבר מעצבן ואפילו מכעיס ביותר. רציתי לכעוס... אבל עליה??? לא - על ה-אמא של כולנו איני יכול לכעוס. יכול רק לאהוב ולהקשיב ויותר מהכל לעשות לפי רצונה, כי כבר שנים רבות מאוד רצונה שלה הוא מיד גם רצוני שלי.

אז נכנעתי.

לקחתי לעצמי כשלושה חודשים של המנעות ממפגשים כמה שניתן כדי להשלים את ההחלמה ואת הריפוי של כל הטראומה שחוויתי (כולל ההשלכות הרפואיות שהיו לה), ואז יצאתי למשימה.

החלטתי שאני אוהב וזהו.

הזכרתי לעצמי לחייך לידו, הנעתי בכוח ידיים לחיבוק ואפילו התחלתי ליזום מפגשים. ובתוך כל אלה דאגתי לאפשר ללב שלי לעשות את מה שהוא רצה כל כך לעשות ואת מה שבטבעיות הוא עושה בצורה מושלמת – לאהוב.

בהתחלה הייתי זהיר מאוד אולם כיוון שהחלטתי שאהבה תשוב ותהייה במקום בו הייתה מלחמה ואופל – הייתי אמיץ, הייתי נחוש, הייתי יוזם, והייתי קופץ קפיצת ראש לתוך בריכה שרק קיוויתי מאוד שתהיה בה קרקעית ושהיא תהייה טובה בעבורי ולא תתברר כמערבולת הרסנית עם כרישים ואליגטורים טורפים.

תקוותי נענתה בחיוב, והיום, כמה שנים אחר כך, האהבה היא הממלאת את החלל ביני לבין אותו אחד.

וויתרתי על הצדק, וויתרתי על הנכון, וויתרתי על הקורבנות ועל ה"עוולות שעשו לי" ובחרתי לאהוב. לא כי בחשבון הכללי זה היה נכון או כדאי, אלא כי בחרתי ודי.

מה למדתי מכל התהליך הקשה והכואב הזה?

למדתי שאהבה היא לא דבר שנותנים למי שמגיע לו.

למדתי שאהבה היא לא דבר שיש לסחור בו כאילו היה מטבע או חפץ.

למדתי שאהבה לא באה עם הבטחות, ביטוחים או חסכונות.

למדתי שאהבה היא בחירה ואם נבחר בה היא תהייה.

למדתי שאהבה היא דבר שעושים ונותנים כי כך רוצים להיות ולא כי מצפים לדבר בתמורה.

למדתי שלאהוב זו בחירה לגמרי. ואם אני מצליח לתת אהבה ו"לעשות" אהבה כשאני מזיז הצידה את כל השיקולים ה"נכונים" וכל הפחדים "ההגיוניים", אז קורים ניסים ואז האור בא אלינו.

למדתי שהאור חודר אלינו מהפגיעות הכואבות ביותר שלנו – הן אלה שיוצרות בקעים שמאפשרים לאור לבוא אלינו.

אהבה עושים כי כך בוחרים, כי באהבה לא סוחרים.

אני אוהב אותך.