לרפא עץ ברזל
כשאמא בקשה ממני לכתוב על אהבה (שאלתי אותה על מה הייתה רוצה שאכתוב הבוקר), נזכרתי באחד המיתוסים הקדומים שלנו.
לא, לא - לא תמצאו אותו כתוב באיזה ספר או אפילו על לוח חרס.
הוא אחד מהרבה סיפורים שנחמסו מאיתנו וממש הושמדו בזדון.
המיתוסים שעליהם אנחנו גדלים כיום מושתתים על מלחמה, כיבוש ודומינניות גברית - יש לכך סיבה ומי שלומד אצלי זמן גם יודע/ת אותה.
אולם לפני שאלה הפכו להיות הסטטוס-קוו של המיתוסים שלנו, היו לנו אחרים - מיתוסים מעולמה הקדום והנשכח של האמא האדירה והמקודשת של כולנו.
מיתוסים שסופרו במערות, מסביב למדורה קטנה וקרחות יער קטנות, בתוך מעגלי אבנים ותחת סהר הלבנה הכסוף.
כן - היו לנו מיתוסים אחרים שהגדירו אותנו כבני אדם ואת תרבותינו, בדרך אחרת.
אז אחד מהמיתוסים הללו עלה בזכרוני ואני מבקש לשתף:
בתוך נֵבּוּלַה מרהיבה שפעמה ירוקים ואדומים לכל עבר, היה עץ הברזל הקדום והקדוש.
הוא צמח בינות לערפילות שבנבולה והדהד קדושת קדומים מופלאה.
הוא היה כל כך קדוש עד שאלה שעלו אליו לרגל היו מורשים לקשור עליו סרטים (כפי שנהוג עם עצים קדושים בכל העולמות), עשויים מאריגים שארגו ה-בּוּנוּן.
(כדרכם של מיתוסים, מאז ומעולם, הם שזורים זה בזה וסיפור נכנס בסיפור. אז אוסיף כאן עוד מעט מסיפור אחר):
הבונון היו האורגות המופלאות שחיו את חייהן מתחת לשש לבנות.
הן היו בנותיה של אִיזְלָמַר-נֶתִי הברבורה-אישה-בוראת עולמות. היא - המופלאה המכוסה בנוצות וראשה וכנפיה הם ברבוריים, עינייה תכול מושלם, חזהּ נשי וכה ענוג וזנבותיה רבים מאוד - היא הטילה את שלוש הביצים מהם נולדו בונון (עוד על יישות מופלאה זו תוכלו ללמוד בספר "בגנה של אמרה" שניתן לרכישה בחנות הספרים באתר זה תחת הלשונית "חנות").
ואלה, הנשים הקסומות הללו, כאשר הלבנות מתמלאות עד סופן, רוקדות בתוך אורותיהן הוורודים, משילות מנוצותיהן, ואותן אורגות לבדים שרק יופיים משתווה לקדושתם.
ורק סרטים העשויים מבדים אלה מורשים להיות נקשרים על העץ הקדוש.
עץ מקודש זה היה נצחי.
מעולם לא נודע מתי נזרע בנבולה ועל ידי מי או כיצד הגיע זרעו הברזלי אל הערפיליות ואף החל לצמוח בהן.
נדמה שהיה שם תמיד.
(מובן שיש מיתוס קדום ממנו הנותן תשובה - אבל זה כבר באמת ללכת רחוק מדי... כרגע :) ).
והעץ הקדוש חי באושר רב מאוד, כיוון שהייתה לו אהבה.
כן, כן - הייתה לו אהבה.
אהבתו הייתה אחת מציפורי הלהט שהגיעה אליו באחד מהזמנים (שוב סיפור נוסף אולם לזה נניח. אגיד רק שניתן ללמוד מעט על ציפורים אלה מהספר זכרונות רחוקים הניתן במתנה באתר שלנו).
היא הגיעה אליו כולה בוערת בשמשות ויוקדת רשפים. היא באה אליו שרה גיצים ואומרת מילים של שלהבות בשלל צבעים.
מפגשם היה מפגש של אלה שכבר אהבו בעבר גם כן, וזריחת אושרם הייתה מיידית, אדירה ולא נגמרת.
ציפור הלהט נשארה עם אהובה העץ שנים רבות והאושר ביניהם היה נדמה כאושר שאין לו גבולות.
אולם, שלא כמוהו, היא לא הייתה נצחית וספירלת הזמן נגעה בה ובחייה, ובאחד מהמועדים, מוות הקדושה, בעודה אוחזת בנרה האחד הפשוט והלבן, הגיעה להאיר לה את דרכה מחוץ לגופה הלוהט והלאה.
לפעמים, למרות שיודעים את החוקים, ומבינים את התהליכים, הן של הקטן בדברים והן של האדיר שבהם, הדבר אינו מונע קריסה. כך היה לעץ הברזל הקדום והקדוש - לבו נשבר עם עזיבתה של אהובתו שאהב כה. לבו נשבר בדרך כל כך פנימית ונוראה ומושלמת עד שהשבר לא נשאר רק בלבו אלא יצא ממנו החוצה, ולאט לאט, העץ החל להסדק לאורכו. ממש התפצל לשניים.
הסדק הפך לקריעה וזו הפכה לשבר ואט אט העץ מצא את עצמו קורס לכלייה כשרק מעט משורשיו מצליחים לאחוז את שני חלקיו שמשכו אחד לימין ואחד לשמאל.
כאבו של העץ הטוב הכה גלים למרחקים גדולים מאוד ברחבי החלל והמימדים הרבים ולגלים היה כוח שמחץ לבבות ושיטח הרים ויבש חורפים וייאש.
עד שגֵ'נִינַה-מַרוֹ לא יכולה הייתה לשאת עוד כאבו והחליטה לעשות דבר. (מי היא ג'נינה-מרו - זה סיפור רחוק אחר ונשאיר אותו לפעם אחרת).
היא באה אל העץ ונעמדה בתוך הסדק.
בידיה אחזה בענפים העליונים, ברגליה תפסה את תחתית הגזע ואחזה את עץ הברזל כך שההריסה לא הייתה יכולה להמשיך.
ואז היא שרה שיר. היא שרה שיר של נחמה, של חיבוק, של אהבה, של נחמה, של ליטוף, של אהבה שיר של נחמה.
השיר היה מתוק ויפהפה וכוחה של ג'נינה-מרו לא היה קטן בשירים שכן כוחות הכשפים שלה כבר שרו עולמות לקיום ולחידלון בעבריה הרבים, ועדיין העץ הנצחי לא מצא דלת מכאבו.
אולם ג'נינה-רמו לא ויתרה ונותרה אוחזת בעץ עוד ועוד ועוד בעודה שרה את שירה המנחם והאוהב.
כאשר האמא האדירה מתוכה הכל הגיע ואליה הכל ישוב בתום כל התבניות, ראתה את נחישותה של זו ואת מסירותה ורצונה הכן לעשות עם העץ נועם, היא נגעה בטבורה של ג'נינה-מרו. נגעה בטבורה ובירכה אותו.
מתוך הטבור המופלא החלו להשפך מים רבים.
אוקינוס שלמה בקעה ממנו והמשיכה לנזול עוד ועוד. המים הציפו את השורשים של העץ והכו גלים נעימים על גזעו העתיק ועם הגלים השירים המנחמים הושרו וליטפו וניחמו.
דרך ליטוף הגלים העדין והטוב, העץ הקדוש מצא נחמה והכאב האדיר שחווה, אט אט נרגע.
וג'נינה-מרו נותרה עליו - מגלה חדווה בתוכה - חדווה שלא הייתה בה עד כה - חדוות הגלים המנחמים של הים שבקעה ממנה.
אז היא נשארה על העץ, נשארה לאחוז אותו ולהיות לבו - החלק המרכזי שבו - ובחרה להמשיך ולהזליף מטבורה אוקינוסים וימים מנחמות שזלגו מהנבולה למרחקים ואפילו עד העולם הזה.
ועד לא מזמן, משרתותיה של אמא ים היו מספרות את הסיפור הזה וקוראות לג'נינה-מרו כדי שתשיר דרכן שירים של נחמה ואהבה לאלה שכאבם הוא גדול מאוד.
תודה למַאהוּלַה הזקנה שלימדה אותי את הסיפור הזה.
הסיפור הזה ועוד רבים אחרים מהמיתוסים הקדומים של אלה שהולכים את הדרכים של אמא.
לים יש הרבה כוחות בעבורינו ואחד מהכוחות, ללא ספק, הוא הכוח של הנחמה.
אמא ים הטובה מגלגלת אלינו גלים טובים ואם נקשיב היטב נשמע את ניגוני הנחמה הקדומים שמושרים עם כל גל.
כן, כן - למרות שהמיתוס הזה הוא קדום מאוד, הוא עדיין חי בעולמנו - הים עדיין מגלגלת את שיריה של ג'נינה-מרו עם כל גל שמלטף את החולות של החופים ברחבי העולם כולו.
לא משנה באיזה מקום אתן נמצאות ובקירבה לאיזה חוף תמצאו את עצמכם, הקשבה אמיתית - כזו שבאה מלב ומרחם, תביא אליכן/ם את השירים המנחמים והטובים שמושרים עד היום הזה בתוך נבולה קסומה אי שם ברחבי החלל.
כשאמא בקשה אותי לכתוב על אהבה, ידעתי שאהבה נוגעת בעולמנו ובנו על דרך קבע.
כן כן - כוחות אדירים וגדולים נושקים על ראשינו נשיקות של ברכות רבות, ומלטפים את חיינו בנגיעות רכות ואוהבות.
לא סיפרו לנו על כך, לא לימדו אותנו את זה, האמת הזאת הוסתרה מאיתנו אולם הדברים עדיין כך - אנחנו אהובות ואהובים בעולם הזה ובחיים הללו.
אהובות ואהובים מאוד.
אמא שלנו - הרחם הקוסמית שאמא אדמה היא אחת מהתגלמויותיה הפיזיות - רואה אותנו בטוב ואוהבת אותנו בנועם.
כמו כל אמא שמרגישה את הדברים הללו לילדים שלה.
אמא בקשה ממני לכתוב על אהבה אז אני עושה זאת.
בדרך השאמנית יש הגדרה לאהבה. השאמן המופלאה והמבורכת אבן אדומה מנוקדת לימדה אותנו את ההגדרה:
"אהבה זה להניח לעצמי להיות, מספיק, כדי שאוכל להניח לאחרים להיות גם כן".
אהבה זה לעבור ליד פרח ורק להריח ולחגוג בלי לקטוף.
אהבה זה לחבק בנתינה בלי לרצות לקבל משהו בתמורה.
אהבה זה לעשות כדי שאחרים ינסקו ולא ישבו בכלוב שלי בבית.
אהבה זה לא להתעלם מסבל של אחרים רק כי לי נוח.
אהבה זה הגלים האינסופיים של הים. הגלים שבהם מושר שיר מופלא ועוצמתי של נחמה שיודעת לאחות אפילו לב שבור של ברזל נצחי.
לכו לים, תנו לגלים לגעת בכן/ם ותדעו אהבה אדירה ומכושפת - אהבה של אמא.
אני אוהב אותך
