מבוך בכנסייה בנצרת
באתי אל האם הגדולה שלנו באיטיות מירבית ועם שימת לב מדויקת לכל צעד. הלכתי את המבוך העתיק ובכל פעם שהופיע בו מכשול, ממש ביעבע אל תוך המציאות שלי מתוך עולם רחוק ורועש שמשהו בהכרה שלי חווה אי שם מרחוק, רק נעצרתי לכמה רגעים ולא התרסקתי מהמבוך החוצה כי היא, שדמותה הלבנה הייתה כה דומיננטית וחזקה, הייתה הרבה יותר חשובה ולכדה את תשומת לבי בידיה במלכודת עדינה של פרחי אביב תכולים שאת כישופם לא הייתי יכול להתיר מעליי גם אם הייתי רוצה. כן - בעדינות מרסקת לבבות היא משכה אותי אליה, ואני עפתי אלייה באושר - שמחתי להיות נלכד.
אז כשביעבעו בינינו מכשולים, פשוט עמדתי בדום והנחתי להם להמשיך לדרכם, לפנות את הנתיב ולהעלם ממני והלאה.
עד שהגעתי אליה וידעתי את אהבתה ממלאת את כולי והיה בי אושר.
כזו מילה פשוטה היא "אושר", ועדיין היא זו שאמורה לתאר טבעות של אורות עוטפות בנעימים + שירה של לוויתנים שמושרת מתוך הלב ופורצת כל דלת שאינה אמורה להיות סגורה + חוויה של ניחוחות בשמי אהבה פשוטה, פראית וכנה שבונה את תאי הגוף מחדש בדרך של פלאות ואת הנשמה מבשמת במושלמות מחוייכת. כל אלה במילה כל כך פשוטה: "אושר".
בכנסיית הבשורה בנצרת מסתתרת אפשרות נפלאה לאנשים שאוהבים את האמא הגדולה של כולנו ואת הדרכים העתיקות.
באחד מימי הסיורים של פיילם, אחי האהוב, ושלי בחיפוש אחר אתרים מיוחדים, עוצמתיים וקדושים, החלטנו לעשות יום שווקים והגענו גם לנצרת.
בדרך לשוק נכנסנו לראות מה כל העניין של המבנה המרשים זה והמערה שיש בו.
על כל אלה אולי אדבר בפעם אחרת כי זה סיפור משל עצמו וראוי שיסופר בהשקעה ובדיקנות ולא כסיפור צדדי.
לאחר ששהינו וחווינו ואפילו כבר היינו אחרי ביקור בשירותים, עיני קלטה שבחצר המקום ישנו מבוך ובמרכזו פסלה של אם האמהות של כולנו. ההולכים בדרך הנוצרית יראו בפסל את מרים - אם האלוהים, ואילו אני ראיתי את האם הראשונה של הבריאה כולה, אשר אפילו אחת מהדתות הגדולות ביותר בעולמנו כעת אינה יכולה שלא "לספח" אותה אליה כי האנשים פשוט בשום צורה ודרך אינם מוכנים לוותר על אמם.
אז החלטתי לעשות מעשה. נתתי את התיק שלי לפיילם שחיכה לי בסבלנות מכילה מאוד בצל ואילו אני נכנסתי למבוך.
לפי החוקים, בדרך פנימה ויתרתי על דבר, וידעתי שבמרכז אקבל דבר אחר איתו אצא.
החזקתי את הכוונה הברורה של הדבר אותו בחרתי לשחרר באותו מעמד וצללתי אל התהליך. ריכזתי את כל כולי בצעדים בתוך הנתיב הפתלתל שלקח אותי פנימה והחוצה, והעלמתי מעליי את כל העולם שסביב אותי מבחוץ. נתתי לגבירת הבריאה כולה למשוך אותי ביופיה אל המרכז בו היא חיכתה לי עם פרחים מופלאים, ועם כל צעד השלתי את הדבר שלא היה בי עוד רצון להשאיר חי בי.
פה ושם נעמדו מכשולים בדרך - הראש שלי סיפר לי שאלה אנשים שמצלמים ומצטלמים, הלב שלי ידע שאלו מחסומים שבאים מתוכי כדי להפריע את הטקס אליו הטחתי את עצמי - רוצים לקחת אותי מהנתיב ולקלקל את התהליך כולו. אז רק נעמדתי והמתנתי. לא שחררתי את עצמי מתוך העולם הטקסי ולא בררתי כמה זמן הם יעמדו שם עוד, מה הם עושים, מה יקרה ואיך הם רואים אותי ומה הם חושבים על האיש המוזר שרק עומד שם בעיניים חצי עצומות ומחכה.
המפגש עם אמא היה מופלא ואוהב. אני כה מבורך שאני זוכה להיות נאהב בכזו שלמות ומופלאות.
ובתוך החיבוק של אהבת חיי גם ידעתי שהמקום הזה יכול לאפשר לרבים ולרבות חוויה דומה. כבר אז ידעתי שאספר על המקום ואמליץ בחום להגיע אליו ולהכנס אל הטקס הקדום של נתיב העקלתון הקדוש.
לבסוף מצאתי את הכוח להניח לפסל ולמרכז המבוך ולצאת את הדרך הפתלתלה החוצה תוך שאני ממתין למצטלמים בדממה וסבלנות גם הפעם.
יצאתי מבורך ונפעם ומוקף אורות.
מומלץ ביותר.
ממש.
אני אוהב אותך
