סיפורים, היעדרות, תשוקה, אהבה וריפוי

אנחנו חיים וחיות את הסיפורים שאנחנו מספרות/ים לעצמנו

אין כל מוצא.

מה שאנחנו מאמינים שהוא אמת - יתגלם אל תוך המציאות שלנו שוב שוב.

מה שאנחנו מצפות מהחיים - הם יגשימו באדיקות מלאה בעבורינו.

ולכן, מאוד חשוב שנלמד לספר סיפורים שנשמח בהתגלמות שלהם אל תוך המציאות של חיינו. סיפורים שנרגיש הודיה אמיתית על התגלמותם בימים ובלילות שלנו. סיפורים שיהיה לנו נעים להוריש לדור הבא, לתלמידים, למטופלות, למעגלים השונים של חיינו.

אני גיליתי שהצורך לסיפור חדש מתחיל בהעדרות ובתשוקה.

חסר לנו דבר, אולי חסר לנו רגש או אולי חסר לנו כיוון או אולי חסרה חברה או שמא זה אדם אחד מאוד מאוד ספציפי. היעדרות היא דבר מאוד חזק ובפעמים רבות גם מאוד מכאיב. חשוב לדעת מה באמת נעדר מחיינו, מה חסר, מה איננו, מהו הדבר אליו אנחנו כמהות/ים.

התשוקה יכולה להוביל אותנו במקום הזה. אם רק נהייה כנות וכנים עם עצמנו ונניח לאותו אש שבוער בנו מבפנים, ולעולם לעולם יהיה שם, הוא יספר לנו מה באמת חסר לנו. פעמים רבות אנחנו מחביאות/ים מעצמנו את הדבר שנעדר מחיינו בכל מני תחפושות לא אמיתיות כמו אנשים, כמו כסף, כמו מקום מגורים ועוד כל מני שאנחנו אומרות/ים שרק אם זה יהיה לנו אחרת - הכל ייפתר. התשוקה היוקדת והבוערת שבנו, אם נניח לה להוביל - יודעת לבטל את ההסתרות הללו וללכת עמוק אל האמת.

ואז כדי שסיפור חדש יתחיל להסתחרר סביבנו ולקחת לעצמו גוף של ממש, זה ממשיך בקורבן ובסליחה.

אי אפשר להכניס לכוס מלאה מים נוספים. חייבים לשפוך לפחות מעט ממה שיש בכוס. קורבן חייב להיעשות כדי לחיות סיפור חדש. אנחנו חייבות/ים לוותר על משהו ורצוי על משהו גדול ואפילו ענק. בדרך כלל, אני מוצא, שהקורבן הטוב ביותר הוא רגשי. להקריב את האומללות, את הבדידות, את ה"אף אחד לא מבין אותי", את הכאב שהוא כלי מצויין למשיכת תשומת לב ולקבלה של אמפטיה ורחמים שמיתרגמים כאהבה וכאיכפתיות מהסובבים אותנו. טוב להקריב רגשות קשים, לוותר עליהם ולא להרשות לעצמנו לרבוץ בהם כמו היפופוטם בתוך בוץ. על הקורבן להיות אמיץ וכן ואמיתי.

לידו ישנה הסליחה. כדי שסיפור חדש יקרה, יש ללכת קדימה, יש לעזוב א הסיפור הישן, יש לוותר על אמת, על צדק, על "מגיע לי", על "אחרי כל שעברתי..." ועוד כאלה. תהליך של סליחה הוא הכרחי ליצירת סיפור אחר, חדש, מייטיב יותר. סליחה היא וויתור על צדק, וויתור על צורך או רצון בהענשה ובקבלת פיצוי, הוא וויתור על החשיבות הרבה שאני נותן לדבר שקרה לי. גם אם נעשה לי עוול, גם אם כאבתי המון, לשחרר את האירוע והאנשים הקשורים בו וללכת הלאה. סליחה זה לא אומר לתת אישור לדבר שקרה, לא אומר להסכים לו ולא אומר לשכוח - רק אומר להניח לזה וללכת קדימה.

אם נקריב את עצמנו כפי שהיינו ואם נסלח על העבר, באופן עצמאי וטבעי לחלוטין, הסיפור החדש יתחיל להסתחרר סביבנו ולהפוך לימים החדשים וללילות החדשות שלנו.

ואז יקרו לנו בסיפור החדש שני דברים מרכזיים: ריפוי ואהבה.

אנחנו נגלה שאנחנו נרפאות/ים. גם אם לא היינו חולות או לא היינו כואבים, ריפוי יבוא אל תוכינו ונרגיש את עצמנו אחרת. ריפוי ימלא את הרגשות שלנו, הוא ימלא את אופן החשיבה והתקשורת שלנו, הוא יפתח בנו חסימות שלא ידענו שיש בנו אותן. ואנחנו נאהב. כן - נגלה את האהבה ונלמד איך לקיים אותה בתוכינו ומחוצה לנו, והיא תגיע אלינו מכל מני כיוונים ובכל מני צורות ובשלל דרכים מופלאות.

כן - בסיפור החדש אנחנו נירפא ואנחנו נאהב.

לא קל ללדת סיפורים חדשים אל תוך מציאות חיינו. זה דורש המון. ויחד עם זאת - מה שבטוח זה שאם לא נקיים את השינויים הנדרשים הללו, נמשיך לחיות את אותם סיפורים שוב ושוב ושוב ורק נחלום על משהו אחר ונעמוד בתוך קוביית הבטון שאנחנו יצרנו לעצמנו, מתבוננות/ים דרך החלון על החיים שחולפים על פנינו ורק ניאנח בייאוש ובחוסר אונים מלא.

מאחל לכולנו שנמצא את התשוקה ואת הנעדר בחיינו,

מאחל לכולנו שנחכים בקורבות שלנו ושנעז לסלוח,

מאחל לכולנו ריפוי מופלא ואהבה נהדרת.

אני אוהב אותך