על התבגרות והכוחות הנשגבים מאיתנו
בילדותינו אנחנו חווים חוויות מאוד מסויימות: חיתולים, מוצצים, נתינת יד לאמא כשאנחנו חוצים את הכביש, לבישת בגדים של האחים הגדולים שלנו או כאלה שההורים קונים לנו, וכמובן חוסר מוחלט בחופש בחירה - עושים מה שהמבוגרים מחליטים עבורינו וזהו.
עם התבגרותינו, הרבה מחוויות הילדות מושלות מעלינו כמו עור נחש. אנחנו גדלים מהן והלאה ומתפתחים למקומות חדשים. את החיתולים אנחנו משילים כשהשימוש באסלה מתגלה ביחד עם מודעות לגוף ושליטה עליו, המוצצים נושרים אל מול תחומי עניין אחרים, אנחנו לומדים אחריות ושימת לב לעולם שמחוץ לנו ואין לנו צורך בנתינת יד לאמא בחציית כביש, אנחנו מגלים טעם אישי ואחריות ליצירת מקורות מימון וכך אפשר לנו ללבוש בגדים שאנחנו בוחרים לעצמנו ולא שנבחרו בעבורינו מסיבות כאלה ואחרות, וכמובן ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו יותר ויותר חופש לבחור את חיינו ואת דרכנו בהם.
הבגרות משנה את חיינו וההתבגרות פותחת אותם לאפשרויות שבגילאים צעירים כלל לא ידענו לחלום עליהן.
בילדות, ה"גדולים" מעודדים אותנו לעשות לבד. ללכת לבד, לכתוב בעצמינו, להחזיק מזלג ולאכול לבד וגם לשרוך שרוכים ולהתלבש בעצמנו לקראת יציאה למסגרות השונות.
החינוך ל"תעשה בעצמך" הוא חשוב ביותר - הוא הופך אותנו למיומנים במלאכות שונות, לעצמאיים בעולם, הוא שוטף מעלינו פינוק שלעולם לא מביא טוב לחיינו, עוזר לנו לגלות את עצמינו, ונותן לנו את החירות להתנהל בעולם בזכות עצמנו ללא צורך בגלגלי עזר מכל סוג.
ואז מגיעה הבגרות שלנו.
וה"תעשה לבד" נתקל במשימות קבוצתיות בצבא, ב"בוא והשתלב במכללת..." כזו או אחרת, בעבודת צוות, ברתימה של קבוצת חשיבה, בימי גיבוש בהם הדבר היחיד שעובד הוא שיתוף פעולה, ברצון בזוגיות ובמשפחה ובחברים, בנטייה הטבעית והעמוקה של כל אדם להיות חלק משבט/קבוצה/קהילה.
כן – בבגרותנו אנחנו אמורים ללמוד להשיל מעלינו את הצורך לעשות לבד וללמוד במקום זאת את האומנות של העשייה ביחד. לא כי "אין ברירה ואנחנו חייבים" אלא כי ישנה הבנה שכך יותר טוב בעבורנו, כך יותר קל להגשים חלומות וכך יותר נעים להתנהל בעולם.
ואז אנחנו מגיעים אל גדילה אחרת - התפתחות מסוג אחר.
פתאום אנחנו מגלים את הכוחות הנשגבים שבבריאה (מובן שלא כל אחד מגיע להכרה בכוחות הללו, ואלה שכן מגיעים אליה - מגיעים בזמנים שונים ובגילאים שונים. האמור מכאן והלאה מכוון אל אלה שהמשיכו את התפתחתם אל תוך בגרות רוחנית גם כן ולא רק פיזית-חברתית-מנטלית).
וכאן מה?
כאן פתאום דרך האבנים הצהובות עליה צעדנו בבטחה ובפשטות עד כה, מתמוססת מתחתינו ועכשיו הבחירה היא שלנו.
מה עושים עם הנשגבות הבריאתית?
סוגדים לה, כי היא אלוהות? - כוח גדול ממני השולט על חיי, הנותן בטובו או המעניש בזעמו?
באים לבקש עזרה בכל פעם שקשה או כואב או לא נוח? כשבשאר הזמן לומדים עליו ומנסים להבינו?
אולי החלטנו שכיוון שאנחנו בעצם ניצוץ אלוהי - אנחנו והכוחות הנשגבים נמצאים באותו המקום ולכן אין לנו צורך או תועלת בנוכחותם?
באים לתקשור לקבל מסרים מדי פעם?
מחליטים שכל זה גדול מדי ומפחיד מדי ומופשט מדי ופשוט עוזבים את זה לפילוסופים ואנשי דת וממשיכים בחיינו בסקפטיות, ציניות וחוסר ידיעה שנולדת מחוסר איכפתיות?
מה עושים עם הנשגבות הבריאתית?
אני מציע גישה אחרת מכל אלה: אני מציע שיתוף פעולה.
אין זה סוד שאני נתתי את עצמי אל האם הקוסמית - גבירת העולמות כולם - הרחם הראשונית - ה-אמא, ושהיא הכוח הנשגב שאני משרת ומחוייב אליו בכל נשימה מחיי ובכל פעימת לב שהיא נתנה לי בטובה.
היא האהבה שלי, היא הייעוד שלי, היא הבחירה שלי והיא גורלי והדרך בה אני צועד כבר תקופות חיים כה רבות עד שהפסקתי לספור אותן.
ואיתה, אני חי בשיתוף פעולה.
איני סוגד לה - אני אדם מאמין אך לא דתי. אני זוכר את העולם שלנו לפני שהאנשים המציאו אלים ואלות מסוגים שונים, ודת ומשחקי כוח הם לא עניני.
איני מבקש עזרה בכל צרה וקושי, איני מבקש מסרים או מנסה להבין אותה ואין לי כל ספק בכך שלמרות שאנחנו עשויים מאותם חומרים - אנחנו רחוקים מלהיות באותו מקום - איננו שווים ואיננו אותו הדבר. היא נשגבת ואני עדיין עובד עם ועל עצמי...
אז מה אני כן?
אני בשיתוף פעולה איתה.
אני מזמין אותה להיות חלק מחיי בכל הזדמנות - לא כי אני צריך עזרה אלא כי נעימה לי הנוכחות שלה בחיי.
אני פותח את עצמי אליה ומאפשר לרצונות שלה למלא אותי ולהביא את עצמם אל המודעות שלי ובקלות רבה אני מחליף את רצונותיי שלי בשלה כי הם הרבה יותר טובים - תמיד.
אני מתייעץ, אני משתף, אני חולק ואני פותח את עצמי ואת חיי אליה בכל מקום וזמן - אני נותן את עצמי אליה כפי שנותנים לבת זוג, לחבר טוב, למורה, לתלמיד, לאהוב/ה.
היא חלק מחיי.
ומה יוצא מכל זה?
יוצא שה"תעשה בעצמך" נעלם.
יוצא שאני אהוב תמיד.
יוצא שחיי טבולים בקדושה, בניסים ובנפלאות שהראש ההגיוני כלל לא יכול להם.
יוצא שאני אהוב בכל מקום.
יוצא שדלתות נפתחות בעבורי.
יוצא שאני אהוב בכל רגע.
יוצא שאני עושה רבות למען אידיאלים שהם הרבה יותר גדולים ממני.
יוצא שאני אהוב בכל דבר המגיע אליי.
יוצא שאני לעולם לא לבד.
יוצא שאני אהוב.
כן - יותר מהכל - יוצא שאני אהוב.
ללא ספק - חיים בנוכחות של הנשגבות של אם הבריאה ממלאים את חיי בניסים וב"צירופי מקרים" גדולים, קטנים ובמיוחד מפתיעים. גבירת הבריאה מביאה איתה את המיקסמים שלה וחיי מתמלאים בהם וזה טוב - טוב מאוד.
אבל - האם בגלל זה אני רוצה אותה בחיי?
לא.
אם כך - מדוע?
מהסיבה הפשוטה - אני אוהב אותה.
אני אוהב אותה ולכן רוצה לחלוק איתה את לבי, חלומותיי וחיי בכלל.
ואצלינו אומרים - מה שאתה הולך אליו, בא אלייך.
וכיוון שאני הולך אליה כל רגע, היא באה אליי בחזרה והברכה והיופי שבכך ממלאים את הווייתי באושר.
מקווה שיש כאן השראה בעבורך גם כן.
אני אוהב אותך
