תופעה אנטרופולוגית מעניינת
אם יש דבר שאני רואה אותו ככואב וכמשרה הרבה סבל בחיי האנושות כרגע, כזה שנמצא בכל ונוגע בהרבה מאוד אנשים, זו תחושת התלישות.
תחושת חוסר החיבור לדבר אמיתי, חשוב, מהותי ושורשי. תחושה שאין לי שבט, אין לי באמת מקום ידוע ומוגדר בחיים, תחושה של אני לא יודע או לא יודעת מה אני ומי אני ומה אני רוצה לעשות עם עצמי ועם חיי.
כולנו, בדרך מאוד מצערת, עלי שלכת אשר הרוח תלש מעץ החיים השבטיים ואנחנו מחוסרי שורש.
הערכים התרבותיים אינם כאלה שניתן להשען עליהם, האידאלים של מעמד, כסף ואיך יסתכלו עליי אינם מדברים לדור הצעיר שנולד באזור שנת 2000 ובימים אלה ממש יוצא לחיים עצמאיים, יש חוסר וודאות לגבי מה קורה כאן ומה לעשות כאן ובעבור מה בכלל, ואנשים לראות בהם מודלים לחיקוי - אין בנמצא. השליטים הפוליטיים - כולנו יודעים מה אנחנו חושבים עליהם, הדתות ומנהיגיהן כבר מזמן לא נותנות תשובות של לב ורוח ושאר-נפש, ותחושת ה - כלום בכל.
שאלתי את האם הקוסמית מה יינתן לנו אל מול כל החור השחור הזה אשר אינו פשוט בכלל בתרבותנו בזמן הזה, והיא, בטובה האדיר, ענתה בשלוש מילים בלבד : "האומץ להיות שונה".
כמה פשוט, כמה ברור , וכמה מאתגר ליישום.
מסתבר שלעטות מסכה כדי להתאים למקום עבודה, לקבוצת חבר'ה, למשפחה או בכלל, זה לא פטנט שעובד בכלל כדי להקל על תחושת הבדידות שהתלישות מייצרת בתוכנו. אם בחיי הפנימיים טוב לי לאהוב משולשים ולהיות משולש, אולם אני מחליט להיות חלק מחבורה של עיגולים, לא משנה כמה אעשה כאילו אני עיגול, התלישות, הכאב, והבדידות יהיו עמי למרות שאהיה מוקף באנשים שאוהבים את התנהגותי העגולה. במקרה שכזה עדיין אהיה מוקף באנשים אולם בתוכי תהיה הבדידות - אף אחד לא ידע אותי באמת ולא יכיר את האמת שלי.
רובנו לומדים מגיל מאוד צעיר להקריב את האמת שלנו ואת חיי הנשמה שהיא אנחנו על מזבח הלא להשאר לבד (יש כאלה שמצליחים לא לעשות זאת ומשלמים מחירים לא פשוטים על כך), וקורבן זה לעולם לעולם לעולם לא עושה לנו טוב.
אז אנחנו נזקקים ונזקקות לאומץ כדי לעשות משהו אחר.
מהו אומץ?
אומץ זה לפחד ולעשות בכל זאת.
אנחנו פוחדים מנידוי, מלהשאר לבד, מזה שלא ירצו אותנו - זה הפחד שגורם לנו לעטות מסכות ולשחק משחקים.
והנה האמת האמיתית שאני מצאתי בעשרות השנים בהם אני עוסק בלהיות הכי אני שאני יכול - תמיד יהיו שם אלה שירצו אותנו באמת. אולי הם לא יהיו אלה שאנחנו כבר מכירות ומכירים במשך שנים, אולי הם יהיו אנשים חדשים, אולי הן לא תהיינה אלה שציפינו, אולם תמיד יהיו ואלה שירצו אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
אז אם נעשה אומץ - כלומר למרות הפחד מהדחייה ומהלבד (שבין כך וכך אנחנו חוות כל עוד המסכה "הנכונה" על פנינו), נקרע מעלינו את המסכה, את ההתחפשות, את הנסיון לרצות, נניח לעצמו להיות אנחנו באמת שלנו, עם דעותינו, עם החלומות שלנו ועם תחומי העניין שלנו... יתגלו בפנינו האנשים שאוהבים אותנו כך ושרוצים אותנו כך.
כן - יהיו שיגידו שירדנו מהפסים, כן - יהיו אנשים מחיינו שיעלמו לנו, כן - לא כולם יאהבו את השינוי... אבל כן - נמצא סוף סוף את השבט שלו אנחנו שייכות ושייכים, את הבית הנכון שלנו, וסוף כל סוף לאחר זמן ארוך מאוד העלה שנתלש מהעץ, ימצא את הגזע הנכון בעבורו ויתחבר אליו כדי למצוא שורשים וחיבור לאדמה וביחד וקשר אמיתי שאין בו תחושה של תלישות.
אני לא אומר שזה קל לעשות אומץ (כי הרי לא מלמדים אותנו לעשות זאת ואולי המיומנות הזו חלודה בנו), אבל אני אומר שזה מאוד מאוד משתלם כי להיות במקום בו אני מרגיש נראה, רצוי, מכובד ואהוב זו חוויה מופלאה ביותר. ובשבילי - אני מעדיף להיות חלק מחבורה "מוזרה" ומאושר בה, מאשר חלק מחבורה "נורמלית" ולחרוק שיניים בלילה ולהסתובב בתחושה יומיומית של בדידות.
.
לפני שנים הגיע לאחד הטקסים השאמניים שלנו איש שבסוף הערב הגדיר אותנו כ "חוויה אנטרופולוגית מעניינת". אהבתי את ההגדרה. היא שמה אותנו במקום מיוחד ואחר, היא לא שיפוטית, והיא מניחה לאותו אחד להגיד - זה לא בשבילי אבל לכם זה עובד.
יש הרבה תופעות אנטרופולוגיות מעניינות בארץ ישראל ובעולם כולו - אין צורך להתפשר. אפשר לנשום בחופשיות עם אנשים כמונו.
בהצלחה לכולנו.
אני אוהב אותך
