תנועת הנצח השמינית
המיתוסים העתיקים מלמדים אותנו שלפני שמוות נולדה, היינו נצחיים בגוף אחד. הדבר, כך המיתוסים מלמדים, היה קשה מאוד: השיעמום, השיגעון בעולם אחד שאינו משתנה לעולם, הגוף הזקן שכואב אך אינו מתפורר, ובכלל, הדרמה שאינה משתנה עוד ועוד ועוד נצחים על גבי נצחים, הביאו אותנו לכאב אדיר ביותר. האם הראשונה של כולנו ריחמה עלינו וילדה את מוות - המיילדת. יש לה שם יותר עתיק ועוצמתי אבל זה לא המקום לחלוק אותו (תוכלו ללמוד את השם בספר ההסטוריה הנשית הנשכחת של ארץ ישראל 2, שראה אור בהוצאתנו וניתן לרכישה כאן), ועוד נתנה למוות את התפקיד ליילד אותנו מדרמה לדרמה ומחיים לחיים בדרך של הפתעה - שלעולם לא באמת נדע מתי היא באה. כך יש עניין בחיינו, יש שינויים, יש החלפה של גופים והטירוף הכואב נגמר לנו.
הבעיה שלנו היא שהתמכרנו למוות ולסגידה אליה.
שכחנו שהיא מיילדת ונותרנו עם הרעיון שהיא הסיום של החיים שלנו ולאחריה - כלייה של ממש. שכחנו את רחמיה של גבירת כל העולמות שהביאה אותה אלינו כדי לסיים מערכה אחת ולהתחיל אחרת, שכחנו לחגוג את החיים ולסמוך עליה שהיא תשנה בעבורינו את הגוף והתפאורה שסביבו בדרך הטובה ביותר בעבורנו.
אנחנו סוגדים לה, לסיום החיים ולפחד המטורף של האין שלכאורה יש אחריה.
כמובן שכל הטירוף הזה הוא טעות אחת גדולה (ששורשיה נמצאים במקומות אפלים שלא כרגע אדון בהם), ואחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולות ויכולים לעשות למען עצמנו זה להזכר שמוות היא מיילדת ולהחזיק שוב את הידיעה שאנחנו נצחיות ונצחיים.
כשנגיע למקום הזה, תנועות חיי הנצח הופכות להיות החוקים המתווים את דרכינו. אפשר גם לחיות את תנועות חיי הנצח בעודנו סוגדים למוות ולרעיון הכלייה. התנועות הללו הם חוקים נצחיים ושזורים במרקם הבריאות כולן ויש להן כוח אדיר לשנות הרבה בחיינו.
אז מתוך אמון שיש כבר כאלה ששחררו את אימתן/ם ממוות ומהכלום הדמיוני שיש לאחריה, ומתוך רצון להיטיב עם אלה שעוד בדרך, החלטתי לכתוב מעט על התנועה השמינית של חיי הנצח:
אושר של ממש אין להבין. ניתן להעצימו רק על ידי אושר נוסף.
(אם תרצו ללמוד על תנועות חיי נצח נוספות, תוכלו לעשות זאת בספר אנחנו חוזרות שיצא בהוצאתינו וניתן לרכישה כאן)
תנועת חיי הנצח השמינית מלמדת אותנו שאושר הוא לא דבר שאפשר להסביר, לתאר או אפילו להבין. אושר הוא חוויה שמתעלה הרבה מעבר ליכולת של הראש האנושי להכיל ולתאר. הסיבה לכך היא שמתוך כל המכלול הענק שהוא אנחנו, הדבר היחיד שיכול ויודע לחוות אושר היא הנשמה הנצחית, המוארת והאהובה שהיא אנחנו באמת. אושר אינו נחווה על ידי הגוף או המחשבות או הרגשות או החלומות או הדמיונות או כל חלק אחר - אושר נחווה אך ורק על ידי הנשמה.
ואם תניחו לעצמכן/ם לרגע לזכור חוויה של אושר אמיתי - תגלו שהיא מופיעה מעצמה. אי אפשר לגרום לה להגיע, אי אפשר לקרוא או לזמן אותה. אי אפשר לייצר אותה. אפשר לייצר מצבים שאליהם היא לפעמים מגיעה אולם לא אותה ממש. לדוגמה: אם אני אוהב גלידה - אכילת גלידה יכולה ליצור מצב של אושר אבל לא בכל פעם שאוכל גלידה, אושר אמיתי באמת יציף אותי.
האושר אינו יכול להיות מיוצר.
אושר אינו יכול להיות מיוצר מסיבה אחת ויחידה - אושר הוא אך ורק תופעת לוואי.
כאשר אנחנו חווים שלמות - האושר מופיע בחיינו.
שוב הזכרו בחווית אושר בעברכן/ם - תגלו שבאותם רגעים מזוכחים של אושר נפלא הכל היה מושלם: המקום, הזמן, אתן/ם ומי ומה שהיה סביבכן/ם - הכל הסתדר במושלמות מרהיבה ואז היה אושר.
כך הוא הדבר - אושר הוא קרינה של שלמות.
וביתר בהירות ועם דבר שנותן כלי עבודה:
אושר נוצר כאשר אנחנו שלמות/ים עם מי שאנחנו, עם מה שאנחנו, עם מה שאנחנו עושות/ים ועם הדרך שבה אנחנו עושות/ים זאת.
אז אושר הוא לא חוויה שאפשר להסביר כי הראש לא קולט אותה ואי אפשר לייצר בדרך מלאכותית.
מה שכן - ככל שנניח לעצמנו יותר להיות שלמות/ים עם עצמינו ועם עשייתנו בעולם - כך יש לנו יותר סיכויים לחוות את החוויה המופלאה הזו.
ואם כבר יש לידנו מישהו מאושר - העבודה שלנו היא לא לשאול "למה?", "מה קרה פתאום?" וכו'.
העבודה שלנו היא מהר, מהר, מהר, לעשות כמה שיותר שלמות בתוכינו ובחיינו סביב כדי שגם אנחנו נהייה בחויה הזו ובכך נעצים את שלו עוד יותר. הרי אם אני אוהב מישהו, ארצה בעבורו כמה שיותר רגעי אושר. אז ככל שאני אהיה יותר מאושר, אלה שלצידי יחוו את רגעי האושר שלהם בהעצמה ובגדילה רבה יותר - כך מלמד החלק השני בתנועת חיי הנצח השמינית: ניתן להעצימו (את האושר) רק על ידי אושר נוסף.
אז מה מלמדת אותנו תנועת חיי הנצח השמינית?
היא מלמדת אותנו שאם אנו רוצות/ים להפיץ אושר בעולם הזה - עלינו לחוות אותו קודם, ואם יש לנו חלום של אושר בעבור אהובינו - זה חייב להתחיל באושרנו שלנו.
אני מאחל לכולנו רגעי אושר מרובים ממש כשם רגעי הנשימה שלנו.
אני אוהב אותך
